דברי דוד טורי זהב חלק ב ריב

אשתו אין בנמצא שארו, וז"ש רש"י אין שארו אלא אשתו ולא אמר שארו זו אשתו אלא כדפרישית, שמכח הרבוי ילפינן אשתו דלא נוכל לאוקומי הרבוי אלא לאשתו וצריך טעם למה באמת לא זכר אשתו לחוד כמו שזכר לאמו ולאביו כו'. ונראה דלימדנו בזה דגם באשתו יש חילוק דהיינו ארוסה לא מטמא לה כדאיתא בגמרא פרק שנים אוחזין (דף י"ח) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וה"ק רחמנא אשתו שהוא דומה לאמו ואביו שאין קירוב אחר קירוב לאפוקי אשתו ארוסה הגם שהיא קרובה קצת לו מ"מ יש אחר כך קירוב טפי כשתנשא, ע"כ הוא אסור ליטמא לה

כתב בספר פענח רזא דכאן אמר לאמו ולאביו ובכ"ג אמר לאביו ולאמו היינו דבתרווייהו נקט ע"ד לא זו אף זו, דכאן בכהן הדיוט שמטמא להם אמר לא זו לאמו שהיא ודאית פשיטא שיטמא אלא אפילו לאביו שהוא ספק * יטמא, ובכ"ג שאינו מיטמא אמר לא זו לאביו פשיטא שלא יטמא אלא אפילו לאמו לא יטמא

(ג) הקרובה, לרבות את הארוסה פירש"י ביבמות (דף ס') דהו"א אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהווייתה ע"י איש דהוייה לשון קידושין הוא קמ"ל דאשר לא היתה לאיש פירושו למשכב, וא"ל לא לכתוב אשר לא היתה לאיש ולא תצטרך הקרובה לרבות ארוסה דאמרינן בגמרא שם דאיצטריך למילף דמוכת עץ לא איתמעט מבתולה ויטמא לה. והא דאמרינן גבי שארו למעט ארוסה וגבי אחותו לרבות ארוסה, נראה דלק"מ דגבי אשתו כבר הוכחנו לעיל דדוקא נשואה דדומיא דלאמו כמו שזכרנו משא"כ באחותו דלא מפקינן מן לאחותו שיוכל לטמא לה אלא היותר מסתבר דהיינו נשואה כנ"ל ובירושלמי נותן טעם דגבי ארוסתו דכל שלא ניסת הוא בבית אביה ואחיה אבל גבי אחותו הוה קרובה אליו עד נישואין היא בבית אחיה

לה יטמא מצוה. דאל"כ לה יטמא מיותר הוא דלא כתיב כי אם לשארו ולאו דוקא אצל אשתו אלא בכל המותרים ליטמא יש מצוה בזה ובזה מתורץ מה שק"ל דל"ל כי אם לשארו כיון דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו דהיינו לאשתו פסולה ממילא לאשתו כשרה יטמא, אלא די"ל דמצוה קמ"ל, כנ"ל

(ה) לא יקרחו קרחה כו' אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם, בפ"ק דקידושין (דף ל"ו) אמר בלשון זה בראשם מה ת"ל לפי שנאמר בין עיניכם כו' כמ"ש כאן, וקשה מאי פריך מה ת"ל בראשם והא אי לא כתיב בראשם הו"א אפילו אם יעשה קרחה בשער הגוף בשאר מקומות יהא חייב ת"ל בראשם דוקא, וצ"ל דבאמת שייך בכל מקום שער אלא שדבר בהוה, וכן משמע בפ"ק דקידושין שם שאמר מרבה אני את הגדידה שהיא במקום שער ושלא במקום שער ומוציא את הקרחה, שאינה אלא במקום שער ולא אמר שאינה אלא בראש.

אף להלן כל הראש. א"ל א"כ בין עיניך ל"ל, דבפ"ק דקידושין שם מביא ג"ש לענין מקום תפילין מכח בין עיניך. וא"ל מנלן דבראשם דגם עיקר דילמא בין עיניך עיקר והג"ש היא בכהן אין חייב אלא על בין העינים, דאל"כ בראשם ל"ל. והרא"ם הניח כאן בצ"ע והוא בחנם

ופאת זקנם כו' לכך נאמר לא יגלחו,, פירוש גבי כהנים ונלמוד ק"ו לישראל שאינו חייב אלא בגילוח שיש בו השחתה, ואיפכא ליכא למילף דמה התם אפילו במלקט ורהיטני ה"נ כאן, דא"כ לא יגלח הוא מיותר

מלקט ברזל אורך ד' ה' אצבעות ורחבה כחצי אצבע וראשיה חד מניחין אותה על נימת שער והגודל מצד ימין ומורטה. ורהיטני שני שוקים יש לה מחוברים

ובבשרם לא ישרטו שרטת, לפי שנאמר בישראל ושרט כו'. וישראל ילפינן בג"ש מכהן והג"ש היא שריטה שריטה, הכי איתא בת"כ ואין להקשות לעיל בג"ש דקרחה לכתוב רחמנא על מת אצל כהן ממילא כ"ש ישראל דאין חייב אלא על מת ולכתוב בראשם אצל ישראל ולא נצטרך אח"כ ג"ש אלא נלמוד בק"ו לכהן דחייב על כל הראש. ואין זה קשיא דאין בידינו לדרוש ולחקור בתורה איזה דבר מחמת שהיתה התורה יכולה לכתוב לשון אחר או לשנות המקום, אלא בידינו לתרץ איזה יתור לשון הנמצא בתורה ותו לא, וכיוצא בזה כ' הרא"ם בפ' משפטים וזכרנוהו הרבה פעמים

קדושים יהיו, על כרחם יקדישום ב"ד בכך, אע"ג דלעיל אמר קדושים תהיו ושם לא הוזכר בע"כ. נראה דלעיל אמר תחילה קדושים תהיו ואח"כ מפרש במה יהיו קדושים דהיינו בגדר ערוה, משא"כ כאן הזהיר תחילה האזהרה של כהנים מה היא דהיינו מטומאת מת וא"כ מה הוסיף לומר שיהיו קדושים דאין קדושים יהיו פירוש האמור קודם לו ע"כ תיקן שמוסיף האזהרה על הב"ד נוסף על אזהרת עצמן בזה

(ח) וקדשתו, ע"כ שאם לא רצה לגרש כו' אע"ג דכבר הוזכר שבע"כ יקדישוהו הב"ד, נראה דקמ"ל הכתוב שנית דל"ת דוקא אם הוא רוצה ליטמא יכפוהו הב"ד שלא יטמא כיון שהוא טהור משא"כ אם נשא אשה האסורה לו הו"א שכבר נתחלל והוא כמו זר נחשב ויניחוהו כך קמ"ל דהב"ד מוזהר דצריך דוקא לגרש,

(ט) את אביה היא מחללת, חללה וביזתה