דברי דוד טורי זהב חלק ב רט

היינו קרבן על המזבח אלא דהקרבה כשהוא קאמר, דהיינו כדי להניפו בעודנו חי לא כשאר תנופה של אברים של שלמים שמניפן אחר שחיטה

והניף אתם, את האשם ואת הלוג. לאפוקי חטאת ועולה ומנחה אע"פ שהם בכלל והעמיד מ"מ אינם בכלל והניף

(יג) במקום אשר ישחט כו', לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה. קשה הא גם חטאת ועולה בכלל והעמיד. ותו קשה לא אמר שהשנוי מכח התנופה כמו שזכרנו. ע"כ נראה דה"נ קאי על התנופה, והעמדה דנקט היינו עם מה שיעשה אחר ההעמדה

לכך נאמר ושחט. והא דהזכיר הכתוב ואת העולה ולא סגי בחטאת לחוד מתרץ באיזהו מקומן (דף נ)

הוא לכהן כו' הואיל ויצא דמו מכלל כו'. אע"פ שכבר הוחזר בסמוך להכלל, היינו לענין מקום שחיטה וכאן מיירי לענין עבודת הדם, ואי כתיב הא לחוד הו"א שחיטה דלא תליא בכהונה לא אהדריה קרא קמ"ל. גמרא בפרק איזהו מקומן (דף מ"ט:)

(כא) ועשרון סלת אחד לכבש זה שהוא אחד. דקשה ל"ל אחד אלא דעל הכבש נתכוין דהעשרון הוא שייך לכבש האחד, ותיקן דל"ת דהך עשרון הוא ענין בפני עצמו ולו שייך הלוג שמן שמזכיר הכתוב, וזה אינו דא"כ לא נזכר השמן שצריך כאן לבהונות, אלא ע"כ דהאי עשרון הוא לכבש וא"צ להזכיר שיעורו דהוא מנחת נסכים ומפורש שיעורו בפרשת שלח לך, והאי לוג שמן דכאן הוא על הבהונות. וע"כ סיים רש"י דשמן נסכים לא הוזקק להזכיר דהא מפורש בפרשת שלח לך כמה צריך לכבש אחד

(כג) ביום השמיני לטהרתו, שמיני לצפרים. פירוש דלעיל גבי עשיר אמר בתחילה ביום השביעי ושם ודאי קאי אחר הצפרים דסמיך ליה ממילא ביום השמיני דלשם קאי ג"כ ע"ז, אבל כאן בדל לא מוכח אהייא קאי שמיני ואפשר לומר דקאי אחר הטהרה דכבוס בגדיו קאמר קמ"ל דהוה דומיא דעשיר

(לד) ונתתי נגע צרעת, בשורה היא להם כו'. זהו מלשון ונתתי ולא אמר כי יהיה נגע צרעת. ויש מקשין תינח בנגע החוזר דדינו בנתיצת הבית בנגע שאינו חוזר מאי א"ל, ועוד יש מקשין הא אמרינן בפרק יש בערכין (דף ט"ז) דנגעי בתים באים על עון צרות עין. ונראה דחדא מיתרצא בחברתה דודאי הנגע של בתים בא מחמת עבירה, אלא שזה חסד אל יתברך שאפשר שלפעמים ימשך טובה מן העונש דהיינו שימצא מטמון, וזהו נכלל בלשון חכמים טובה מעין רעה וזו היא הבשורה: (לה) כנגע נראה לי בבית, שאפילו הוא חכם ויודע וכו' לא נקט אפילו אלא שאפילו בשי"ן, ומשמעות זה דהכתוב מתכוין להשמיענו דבר זה, וכן אח"כ בסמוך שכל זמן שאין כהן נזקק כו' ג"כ הכוונה היא כן, וע"כ אמר שכל זמן כו' בשי"ן. והיינו דכאן מתרץ דתחילה אמר ונתתי נגע צרעת דהיינו ודאי נגע לפי ראות עיני הרואה ואיך אמר אח"כ שיאמר כנגע לשון ספק, אלא דהכתוב מורה לנו שאפילו אם הוא חכם ויודע ודאי שזהו נגע המטמא אפ"ה גזירת הכתוב שלא יאמר אלא לשון ספק, ואע"פ שאפילו אם יאמר לשון ודאי אין טומאה שדוקא ע"פ כהן הטומאה באה כדלעיל אפ"ה גזירת הכתוב היא שלא יאמר אלא לשון מסופק, ועוד תיקן בזה דלפי משמעות הלשון הו"א דזהו מצוה מן הקב"ה שיבא אשר לו הבית שחייב לבא ולומר כן, וזה ודאי אינו דאטו אם יהיה הכהן בלאו הכי שם או שלא יאמר כלשון הזה הנגע לאו שפיר עביד, קמ"ל רש"י דאין זה אלא אזהרה שלא יפסוק דבר ברור אבל אם ישתוק לגמרי לית לן בה

(לו) בטרם יבא הכהן , שכל זמן שאין כהן נזקק כו'. דקשה לשון בטרם יבא הכהן ל"ל אלא יאמר ויבא הכהן לראות, כו'. ותו שאמר לשון שלילה, ולא יטמא ולא אמר לשון חיוב דהיינו ויטמא כל אשר בבית, אלא דהכתוב מורה לנו שאע"פ שהטומאה תלויה דוקא באמירת כהן טמא או יסגר מ"מ אין טומאה עד שיזקק לבית ויאמר כן אבל אם היה הכהן עומד בחוץ ואומר טמא לאו כלום הוא (מד) ובא הכהן וראה כו' ת"ל ובא ואם בא יבוא, קשה למה מביא האי ובא. ותו מה שאמר אם בפושה בראשון הרי אמור, היאך אפשר לטעות בזה דהא מפורש בפסוק וראה והנה לא פשה ואת אמרת דמיירי בפושה, וראיתי דברי רבים בזה זה בכה וזה בכה ולא נתקררה דעתי באחת. והנלע"ד בדרך זה דקשה שינוי לשון דתחילה אמר ביאה אחת ואח"כ שתי ביאות, והיה הו"א לומר דתחילה אמר שביאה אחת היה בפשיון ואח"כ אמר שאם היו שתי ביאות והאחת היתה בלא פשיון, ועל זה אמר רש"י במה הכתוב מדבר איזו ביאה היתה בפשיון אם הראשונה הרי כבר אמור ואם השנית בפשיון הרי אמור. ותירץ דודאי מיירי בשתי ביאות אלא דשניהם בלי פשיון וטעון חלוץ וטיחה ונתיצה אם חוזר

(מו) כל ימי הסגיר אותו, ולא ימים שקלף נגעו. פירוש דימי הוה מיעוט דוקא ימים אלו שהם בהסגר אבל לא בימי שקולף וקוצה שע"י הלכה הטומאה מבית, ותיבת כל