דברי דוד טורי זהב חלק ב רח

סכנת מיתה. והוצרך כאן למעט טריפות אע"פ שכבר ממועט טריפות מכל הקרבנות הו"א שזה שאינו נשחט כדין קרבן אלא מחוץ לג' מחנות כשר בטרפות קמ"ל דאפ"ה ממעטינן טרפות

טהורות, פרט לעוף טמא. לשון לעוף הוא מיותר ודי לומר פרט לטמאות כמ"ש גבי חיות פרט לטרפות ותו קשה דכאן משמע אי לאו טהורות הוה אמינא דכשר, בטמאות ואע"ג דכתיב צפרים משמע דגם טמאים בכלל צפורים וע"כ צריך מיעוט, והלא בפרק שילוח הקן (דף קל"ט) אמרינן דעוף טמא פטור מלשלח מדכתיב כי יקרא קן צפור וטמא לא אשכחן דאיקרי צפור ויש עוד לדקדק מ"ש רש"י לפי שהנגעים באים על לשון הרע כו', למה לא כתב רש"י על מה שנאמר צפורים לפי שזה בא על לשון הרע. ונראה לתרץ כ"ז דרש"י מדקדק בזה דמ"ש בגמרא שצפור מורה על טהרה מזה נמשך שיש יתור בלשון טהורות, כיון דנלמוד מלשון צפרים ששם זה מורה על טהרה משא"כ בלשון עוף שמורה ג"כ בלשון טומאה, וע"כ הזכיר רש"י לעוף טמא, כלומר דממעט עוף טמא, פירוש לשון עוף שמורה על טומאה וא"כ ל"ל האי טהורות ע"ז פירש רש"י לפי שהנגעים כו' ע"כ צוה ליקח דוקא טהורות כדי לרמז על פטפוטי דברים כו' והמשך דברי רש"י בדרך זה טהורות הוא מורה על טהרות ממילא מה שאמרה תורה צפרים הוא דוקא, ולא עופות כיון, ששם עוף שייך ג"כ על טמא, וא"כ קשה כפל ל"ל אלא שצ"ל ששם צפרים אתי לדרשה על פטפוטי דברים כצפור ואע"ג דבפרק שלוח הקן לא תירצו כן דקמ"ל משום פטפוטי מ"מ רש"י בא לתרץ אליבא דת"כ דדריש פרט לטמאות, די"ל דגם ת"כ ס"ל הא דצפרים היינו טהורות ויתורא דצפרים קמ"ל צפצוף קול

ועץ ארז כו' על גסות הרוח ולעיל פירש"י על לה"ר ותרווייהו חד הם דמכח גסות הרוח בא לומר לה"ר על אחרים כי אינם חשובים כלום בעיניו. וראיתי כתוב וא"ת תינח בנגעי אדם אלא בנגעי בתים מאי איכא למימר, ותירץ מהרא"י שכשימצאו, הממון שהטמינו האמוריים כדלקמן צריכים אזהרה שלא יגבה לבם לכך צריך מינים אלו לאזכרה עכ"ל ובחנם טרח בזה דלק"מ שהרי נגעי הבתים באים ג"כ על עבירות של האדם כמו דאמרינן במדרש שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, נמצא שכל הנגעים צריכים כפרה להאדם שבשבילו באים

עץ ארז, מקל של ארז. לא האילן של ארז כמלת עץ שמורה בכ"מ על אילן דאל"כ הול"ל ארז עץ למה לי, ועיין מה שזכרתי בפרשת תרומה על פסוק ועצי שטים

ושני תולעת, לשון של צמר. פירוש משוך כעין לשון, כלשון המשנה ר"פ אלו מציאות, לשונות של ארגמן

(ו) ואת הצפור החיה יקח אותה, מלמד שאינו אוגדה עמהם. דאל"כ אותה ל"ל ובת"כ פירש שהיה כורך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בקצות הלשון של זהורית והיה סומך להם ראשי האגפיים וראש הזנב של צפור החיה אלו לבד והצפור לבד ולא היה כורך הצפור עמהם

ט) את כל שערו וגו', להביא כל מקום כנוס שער ונראה. פי' דדנין כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כנוס שער והוא נראה לאפוקי שער, בית השחי שאינו נראה ולאפוקי שער מפוזר אע"פ שהוא נראה וזהו כר' ישמעאל בפ"ב דסוטה (דף ט"ז) דדריש כלל ופרט וכלל ולא כר"ע דדריש רבוי ומיעוט, ובת"כ אמר בענין אחר ורש"י לא פירש כת"כ

(י) וכבשה אחת, לחטאת. כי לא הוזכר בפירוש מה יעשה בכבשה וגם בשני הכבשים לא זכר רק כבש אחד מהם לאשם אלא דלמטה אמר ואחר ישחט את העולה, ממילא ידענא שהכבש השני יהיה עולה והכבשה חטאת, דא"ל איפכא דכבר פירש בויקרא שהעולה זכר וחטאת לרוב] נקבה, ולא הוצרך רש"י להזכיר שהכבש השני הוא עולה כיון שפירש שהכבשה חטאת שלמטה ממילא הכבש השני הוא עולה שלמטה

ושלשה עשרונים, לנסכי שלשה כבשים הללו פירוש שהמנחה הזאת אינה מנחה בפני עצמה שהיא נאכלת, לכהנים אחר הקמיצה למזבח כמפורש בויקרא אלא מנחת נסכים הנזכר בשלח לך שהוא כליל, ואע"ג דשאר חטאת ואשם אינה טעונה נסכים חטאת ואשם של מצורע טעונה נסכים ויליף לה מקראי במנחות (דף צ"א) א"כ הך שלשה עשרונים היינו עשרון אחד לכל קרבן דהיינו אשם וחטאת ועולה

ולוג אחד שמן, להזות שבע. פירוש ולא אותו שמן של מנחת נסכים שהיה בולל בו את הסולת שאותו היה רביעית ההין כמוזכר ברש"י בפרשת תצוה

(יא) לפני ה', בשער נקנור. שהיה במזרח עזרה והעומד שם ופניו למערב רואה פתח ההיכל והיינו לפני ה', אבל לא נכנס לעזרה עצמה שהיה מחוסר כפורים אבל חלל השער לא נתקדש כדי שיוכל המצורע להכניס שם ידיו ורגליו ותנוך אזנו, ואע"ג דאמרינן בפרק כל הפסולין דביאה במקצת שמה ביאה וטמא שהכניס ידו לוקה, הכא מצותו בכך דהא דם האשם א"א להוציא חוץ לעזרה שרי ליה רחמנא להכניס איבריו לפנים כדי להזות עליהם הרא"ם

(יב) והקריב אותו לאשם, יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם. דל"ת והקריב