דברי דוד טורי זהב חלק ב רי

הוא רבוי, דהיינו אם אחר החליצה וקיצה שב הנגע וטעון נתיצה דאז גם מה שבא בימי הקליפה הוא טמא. ויש לתת טעם דאיגלאי מילתא שלא פרחה הטומאה אע"פ שחלץ וקיצה

יטמא עד הערב כו' יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס דהיינו ארבע ביצים הרא"ם האריך להקשות דפתח ללמוד דין השהייה וסיים ת"ל והאוכל דמשמע שדעתו לאו אוכל, ממש אלא לשיעור שהייה לחוד והדר תני אין לי אלא אוכל דמשמע האי אוכל הוא אוכל ממש קאמר, ועוד מאי האי דקתני אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מנין האמרת רישא אם שהה בבית אפי' לא אכל ושכב מטמא בגדים, ועוד האריך להקשות ולתרץ בזה ע"ש. והנלע"ד דא"צ כאן פלפול בזה, דמתחילה מדבר על שהוי דיהיה טמא אפילו בלא אכילה ושכיבה ולא תירץ תיכף ע"ז עד שהביא משא ומתן דבלאו הכי לענין אכילה ושכיבה ומזה נלמוד בסוף לענין שהייה, דהיינו כמו שרגילין אנו לומר שבכ"מ שאמרו יכול כו' היה קשה תחילה יתור באותו הפסוק שמביא ת"ל, וע"ז מתרץ שיכול לטעות בכך וכך אי לאו האי קרא, ה"נ הוקשה לו תחילה ל"ל קרא דוהשוכב כיון דנאמר האוכל, לזה תירץ דהו"א אוכל דהוא מעשה גדול והנאה גדולה משא"כ שוכב ת"ל והשוכב אח"כ מקשה ל"ל תרי יכבס הל"ל יכבס אחד לאוכל ושוכב, ותירץ דהו"א לא' אוכל ולא שוכב מנין ת"ל כו יכבס, יכבס ריבה. ואחר פלפול זה מתורץ קושיא ראשונה לענין שהייה ולומר דהא ע"כ צריך אתה לומר דנאמר אוכל ושוכב לשוכב כדי אכילת פרס, פירוש שהשהייה של שכיבה אוסרת אם היא כדי שיעור, ובזה נפשט הקושיא הראשונה דשהייה לבד מטמא בגדים גם בבא לבית ולא שוכב ולא אוכל, דא"ל דוהאוכל הוא ליתן שיעור לשוכב לחוד דהא בא לבית נתרבה מכח יכבס והוא ממש דין האוכל ושוכב דאף הוא שלא עשה כלום מעשה אפ"ה דין שהייה שלו כמו הם: אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דלא לימא קרא אלא והבא לבית יכבס בגדיו ויטמא עד הערב ואוכל בבית יכבס בגדיו ויהיה קשה לך ל"ל אוכל הא ק"ו הוא מן הבא לבית ותצטרך לומר דבא ליתן שיעור אוכל על הבא אל הבית, וא"כ גם שוכב ממילא כן, דא"ל דהו"א דשוכב גרע טפי מבא לבית וא"צ שהוי כ"כ כדי אכילת פרס, זה אינו דמהיכא תיתי לומר שיש דין חילוק בין שוכב לבא לבית דבכל התורה אינו חילוק, דודאי אם מפורש בתורה והוא דבר שינוי השוכב יש לטעות ולומר דאין ללמוד בא משוכב משא"כ אם מפורש סתם בא לבית מהם מקום יש לך לחלק ממקום שנאמר סתם ביאה לבית ולתת דין אחד לשכיבה כיון שאין דבר שינוי לפניך. ונלענ"ד לתרץ בזה דיש חילוק בין טומאת ערב לכיבוס בגדים דטומאת ערב היא מיד כשבא לבית וכבוס בגדים דוקא אחר ששהה כדי אכילת פרס, וזה מפורש בת"כ בפרשה זו לעיל בפסוק ופנו את הבית, ומש"ה מתרץ דאי לא אמר כבוס בגדים בשוכב אלא בבא לבית הו"א דגם טומאת ערב לכלים צריכין שהוי כדי אכילת פרס קמ"ל דא"צ, וכיון שמפורש זה גבי בא לבית כ"ש בשוכב ושוהא, ובזה ניחא הכל בס"ד

כדי אכילת פרס. רבים הקשו מאי שנא באיסור אכילת איסור בכל התורה דהוא כזית ולמה כאן ד' ביצים, ודחקו לתרץ. ונ"ל דלק"מ, דבכל המקומות לא נתכוין הכתוב ליתן שיעור אלא שזכר האיסור לחוד, אלא דאנן קי"ל הלכה למשה מסיני השיעורין כדאיתא בהרבה שיעורין וחציצין כו' (סוכה ה':), משא"כ כאן שנתכוין הכתוב להשמיענו השיעור, ואי בכל השיעורין של איסור קאמר הרי יש איסור אפי' באכילת כל שהוא כגון בדבר שהוא בריה, אלא דמיירי מדבר שהוא שיעור סעודה והיינו כארבע ביצים

טו (ב) זובו טמא, לימד על הטיפה כו'. וא"ל פשיטא דכיון דהוא מטמא ודאי טמא דהו"א מידי דהוה אשעיר המשתלח דמטמא למשלחו והוא טהור, כן איתא בת"כ: ודיחה. פירש"י בפרק בנות כותים (נדה ל"ה:) מתמקמק ונפרד ואינו קשור

(ט) וכל המרכב כו' של סרגא. פירוש סרג"ל הוא עשוי מבגד שישב עליו ותפוס של סרגא הוא העץ שלפני הסרגל ואחריו המחזיקין את הרוכב מלהחלק לפניו או לאחריו זהו מרכב והאוכף שהוא הסרגל הוא מושב

(יא) וידיו לא שטף במים כו', בלשון שטיפת ידים. דא"ל ידיו ממש קאמר דהא כתיב ורחץ כל בשרו במים וטהר

(כג) ואם על המשכב הוא , השוכב או היושב על המשכב בזה מלמד שאין הפסק מבטל הטומאה אפילו אבן גדולה בין השוכב או יושב ובין המשכב של זב מטמא בגדים, ובמרכב הזב אין דין היושב עליו לטמא בגדים אלא מטמא בטומאת מגע, והאי או על הכלי לאו דומיא דרישא דרישא דמיירי ממשכבה ומושבה מטמאים אפילו בגדים, אבל על הכלי דהיינו מרכב נתרבה לטומאה אבל לא לבגדים אלא דוקא בנגע האדם בו במרכב שלה טמא הוא ולא הבגדים

(כד) ותהי נדתה עליו, יכול יעלה לרגלה. פירוש בפסיעות שלה כאשר תלך בדרכי הטומאה במספר ימי טומאתה ילך גם בועלה להקל, וע"כ נקט לשון יעלה כלומר שיהיה לו מעלת הקולא שלה שאין עוד רבות ימי טומאתה: