דברי דוד טורי זהב חלק ב רב

אונן למקריב אונן: עוד הוקשה להרא"ם במ"ש רש"י שמא זרקתם אוננין היאך עולה על הדעת שיזרקו אחר מיתת נדב ואביהוא והרי הכתוב מורה שזריקת כל הקרבנות היו קודם ירידת האש משמים גם הרמב"ן דחק בשביל קושיא זו ולק"מ ששם בפרק כ"צ כתב רש"י כלשון זה שאפילו מתו נדב ואביהוא לפני הזריקה אין הזריקה נפסלת בכך עכ"ל., הרי דהדבר ספק אימתי נעשית הזריקה, ואם כן גם משה היה מסתפק מזה ושאל אחר זה והשיב לו אהרן מה לך בזה שהרי אני כ"ג כו'. והשתא נבאר דברי רש"י בזה דתרי דרישות משה היה שואל דהוא ס"ל דאנינות, לילה מדרבנן כמו שמביא רש"י שאין אונן אלא יום קבורה וא"כ קשה תחילה למה נשרף שעיר ר"ח היה להמתין עד ערב ולאוכלו וע"כ צריך אתה לומר משום טומאה, ע"ז מקשה היאך פשעתם להביא אותו לידי טומאה כדאיתא בגמרא, ואם נפשך לומר שהניחו אותו זמן ארוך דהוא כל היום עד ערב ולכך נטמא באונס כמשמעות הגמרא שזכרתי, ע"ז קשה למה אלו נאכלין תיכף ביום והלא הם אוננים אלא ע"כ דהתורה התירה האנינות כאן א"כ קשה שנית על השעיר של ר"ח למה נשרף מאי שנא משעירים האחרים שאין אסורים משום אנינות א"כ גם בשל ר"ח היה לאוכלו תיכף ולא להמתין עד ערב ובזמן קצר יש להזהר מליטמא באונס, וא"כ קשיא שנית למה פשעתם בשמירת קדשים, וע"ז אמר דאין למדין דורות משעה וא"כ היה הכרח להמתין בשל ר"ח, וע"י זה באה הטומאה באונס. הכי ס"ל לתנא דת"כ בזה והוא נכון, וע"כ מביאו רש"י שהשריפה היתה משום הטומאה שהיתה באונס דהיינו ההמתנה עד ערב, והיה מוכרח לזה משום דאין למדין דורות משעה לאכול תיכף ואין כאן שריפה משום אנינות, אלא דהאנינות גרמה להשהות עד ערב ומכח זה נמשכה אונס הטומאה, וע"י זה נשרף. וא"כ דברי רש"י על נכון ואין כאן סתירה ברש"י מכח הגמרא שלנו בפרק טבול יום דכל, מה שכתב כאן הוא על פי שיטת הת"כ ולא כגמרא שלנו דאמר ומפני מה אלו לא נאכלין תיכף אלא מונחות. זהו הנראה נאות בפירש"י, והוא פירוש כפתור ופרח ועולה על שלחן מלכים בס"ד

(יח) כאשר צויתי לכם במנחה. אמר במנחה שאמר לכם למעלה ואכלתם אותם וכו' אע"ג שגם בשעירים נאמר למעלה בחזה ושוק שלהם תאכלו אותם מ"מ אין ללמוד אכילת גוף השעירים שהם קדשי קדשים מן החזה ושוק שאינם אלא קדשים קלים, ע"כ למד ממנחה שהיא ג"כ קדשי קדשים: (יט) וידבר אהרן, אין דבור אלא לשון עז. הרא"ם פירש כשיבא הדבור בלשון אמירה כמו וידבר העם באלהים שהיה צ"ל ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי, אף כאן היה צריך לומר ויאמר אהרן מאחר שהוא דבור פרטי ולכן כל וידבר שנאמר אחריו לאמר או ואמרת שהוא על הפרט ונשאר וידבר בעבור הכללי ודומה לכלל ופרט לא אמרו בו שהוא לשון עז כמו שאמרו כאן

(כ) וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. בפרק טבול יום (שם) סיים על זה אלא שמעתי ושכחתי ופירושו שיותר כבוד היה לו למשה לומר לא שמעתי כלל ממה שיאמר שמעתי ושכחתי. שמאמר לא שמעתי הוא מעלה בת"ח כדאיתא באבות (פ"ד) ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. וקשה היכן מרומז בפסוק שהודה בלשון שמעתי ושכחתי דילמא הודה בלשון לא שמעתי. וי"ל דוישמע משה הוא יתור לשון דפשיטא ששמע דהא דברו עמו, אלא דה"ק דמשום וישמע משה כבר הוטב אח"כ בעיניו דברי אהרן אלא ששכח מה ששמע

ויש מקשין דכאן משמע דהוי טפי בושה אם יאמר שכחתי ממה שיאמר לא שמעתי, ובשבת (דף קי"ט:) איתא א"ר קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם אנשי אמנה דכתיב ובביתי אין לחם ושמלה דהיינו תורה ולא אמר גמירנא ושכחנא, וקשה דילמא אינו רוצה לומר גמירנא ושכחנא דהוא בושת גדול. ולק"מ דשם על כלל התורה שאינו יודע כלל ממנה בזה הוה גנאי גדול באומר שמעולם לא גמיר שום תורה, והיה לו טפי לומר עשיתי את שלי ולמדתי אלא שנשכח ממני מאיזו סיבה, משא"כ כאן דקאי על דבר אחד טפי ניחא ליה לומר הרבה תורה למדתי אלא דבר אחד לא למדתי עדיין ועוד יש לפרש כאן ולתרץ עוד דהיאך היה אפשר לו לומר לא שמעתי דא"כ אהרן מנא ליה דאם משה לא שנה אהרן מנא ליה, אלא דשבח הודאה של משה היה בזה דכל מי שהוא נכשל בדבר שתלוי בסברא דהיינו שיש פנים להיתר ולאיסור וכל צד יש לו סברא, ודרך בני אדם לומר תחילה סברא זו ואחר זמן נראה לו שהסברא שכנגדה היא מסתבר טפי, אין זה בושת, כי זה מצוי מאד בלומדים שנשתנה דעתם וסברתם ממה שהיה כבר, ממילא עכשיו אין בירור גמור לחזק הסברא האחרונה, ואפשר עדיין לומר כסברא הראשונה אע"פ שאינו מסתבר כל כך וע"כ אין בושת בחזרה זו, וע"כ אם היה אומר לא שמעתי אלא שסברתי היתה להיתר אלא שאהרן הקשה לו כיון שיש סברא להיפך מנא לך להקל א"כ לא היה בושה גדולה כ"כ, אלא עכשיו ששמע לאיסור ושכח והורה להיתר מכח סברא עכשיו שנזכר ששמע בפירוש לאיסור יש בירור עכשיו שסברתו