דברי דוד טורי זהב חלק ב רא

ואני אציע לפניך תחילה בקיצור סוגית הגמרא פרק טבול יום (דף ק"א) ואח"כ אפרש בס"ד דברי רש"י. איתא שם מפני אנינות נשרפה לכך נאמר כאלה דברי ר' נחמיה ר"י ור"ש אומרים מפני טומאה נשרפה שנגעה בשל ר"ח שאם אתה אומר משום אנינות היה ראוי לאוכלו לערב ופירש"י דר' נחמיה לית ליה הך דרשה דבאנינות יאכלוה אלא ה"ק ליה כי כן צויתי, שאף מנחת צבור זו שלא מצינו מנחת צבור כיוצא בה נאכלת, ועל האנינות לא הוזכר למשה לדרוש לאיסור מק"ו ממעשר, וכשהזכירו אהרן הודה לו. ופרכינן בגמרא שפיר קשה על ר' נחמיה דהיה לו לאוכלו בערב ואפילו לר' יהודה דדרש הן היום הקריבו כו' דאנינות לילה דאורייתא מודה הוא דלאותו יום הותרה לו אנינות לילה דה"ק אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות אפילו בלילה אסור וכ"ש לר"ש דאמר אף לדורות מותר באנינות לילה מדאורייתא. ומתרצינן דר' נחמיה סבר אנינות לילה אסור מדאורייתא, ואמרינן תו שם דר"נ דאמר דשעיר ר"ח נשרף משום אנינות מפרש קראי הכי הייטב בעיני ה' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דהיינו מנחת צבור דאי בקדשי דורות ק"ו ממעשר דכתיב ביה לא אכלתי, באוני ממנו קדשי דורות דהיינו שעיר ר"ח לא כ"ש. ור' יהודה ור"ש דאמרי מפני טומאה נשרף שעיר ר"ח מפרשים הכי דאמר משה דילמא אגב מרירות צער שלכם פשעתם בו ונטמא א"ל אהרן כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ואפי' אם תקראנה אותי כאלה וכאלה איני מבזה קדשי שמים וא"ל משה וא"כ היה לך לאכול אותו כאשר צויתי במנחה דאפילו באנינות יאכלוה. א"ל אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה אבל ביום אסור ק"ו ממעשר. נמצא דבין לר"נ ובין לר' יהודה ור"ש מותר בלילה אלא דלר"נ דאמר משום אנינות נשרפה צריך לעשות חילוק לענין אכילה ביום בין קדשי שעה דהיינו מנחת צבור שמותר אפילו ביום ובין דורות דהיינו ר"ח דאסור בו אנינות, אפילו בלילה, אבל לר"י ור"ש דס"ל משום טומאה נשרף אין חילוק בין שעה לדורות ומותר בלילה אלא שזה נשרף משום טומאה שנגעה בו ובשאר לא נגעה ואמרינן עוד שם דלר"י ור"ש מותר בלילה ורצו להשהות שעיר ר"ח עד הלילה ולאוכלו דהיינו לר' יהודה דבשאר אנינות אסור בלילה דאנינות לילה דאורייתא מ"מ כאן דוקא הותר בלילה ולר"ש אפילו לכל העולם מותר בלילה דאנינות לילה מדרבנן אלא שאירע כאן בשעיר ר"ח אונס שנטמא ומש"ה נשרף ולא היתה שם פשיעה כסברת, משה. וא"כ, קשה על רש"י דכאן שכתב אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה א"כ אנינות לילה דרבנן הדרא קושיא לדוכתה למה שרפו של ר"ח מכח אנינות היה להם להשהות עד הלילה ולאוכלו כמו שהקשה ר"ש לר' נחמיה שזכרנו אלא ע"כ דרש"י ס"ל משום טומאה וא"כ אין חילוק בין קדשי שעה לדורות ורש"י נקט כאן החילוק שבין שעה לדורות

ונראה כוונת רש"י בדרך זה שמביא התורת כהנים לענין שתי דרישות והוא בגמרא שלנו בפרק טבול יום (שם) רק שהוזכר שם דרישה שנית ומפני מה אלו מונחות, פירוש למה מונחות עד לערב ולא אכלום ביום ובת"כ שמביא רש"י אומר ומפני מה נאכלין אלו והיא עיקר הגירסא ולא כמו שמגיה הרא"ם לא נאכלין ורש"י מביא הת"כ להורות החילוק שיש בין ת"כ לגמרא שלנו. והביאור בזה דנקדים תחילה טעם פלוגתא שבין מ"ד משום טומאה ובין מ"ד משום אנינות דלד"ה ודאי אסור משום אנינות בשעיר ר"ח אלא דלענין שריפה בו ביום פליגי דאיתא בפרק כ"ל (דף כ"ב) לענין פסול טומאה בגוף הפסח דישרף מיד אלא דאם יש טומאה בפסול דבר אחר דהיינו שהבעלים נטמאו בזה כ"ע ס"ל דתעובר צורתו, פירוש שלא ישרף מיד ביו"ט כיון דאתחזי לאכילה דהיינו שנטמאו הבעלים אחר, זריקת הדם דתעובר צורתו ור' יוחנן אמר דאפי' נטמאו אחר זריקה דישרף מיד דלא אזלינן בתר איתחזי לאכילה אלא הו"ל פסול הבעלים כפסול הגוף. ואמרינן שם דגם ר' נחמיה ס"ל דלא אזלינן בתר אתחזאי לאכילה דהא בענין חטאת דאהרן שהיה שם פסול אנינות וזה הו"ל כלאחר זריקה בפסח דכאן בחטאת שייך לחלק לת"ק בין ראוי לאכילה או לא כיון דעיקר מצות פסח לאכילה משא"כ בחטאת דאהרן דעיקרו לכפרה ואכל ישראל שיהיו ראויין, ואמרינן דאם הבעל אונן כמו באהרן דאפ"ה ישרף מיד ולא בעי עיבור צורה, אלא ודאי דפסול בעלים באנינות הוה כפסול גוף החטאת ולא בעי עיבור צורה וה"ה בפסח אפי' לאחר זריקה. וא"כ כאן אליבא דר' יהודה ור"ש דמשום טומאה נשרף החטאת ולא משום אנינות הטעם הוא משום דהאנינות היא פסול הבעלים ולא פסול גוף החטאת ולא ישרף מיד אלא אחר עיבור צורה וחטאת ר"ח דאהרן נשרף מיד כדאיתא שם בכ"צ, ע"כ צ"ל שהיה שם פסול גוף דהיינו שנטמא החטאת ובזה ניחא תרתי מילי דהוקשה להרא"ם כאן, האחת שהקשה על מ"ש משה שמא זרקתם דמם אוננים, והוקשה להרא"ם דהא הותר להם אכילה באנינות כ"ש העבודה כו' שהרי העבודה קלה מאכילה שכ"ג מקריב אונן ואינו אוכל אונן, ודחק עצמו מחמת קושיא זו ולק"מ דהעבודה שכהן עובד באנינות הו"ל פסול גוף שהרי עבודה זו מחוללת כמו דנקט רש"י בזה משא"כ באכילת אונן גם ברש"י בפרק כ"צ מבואר שם אש בין אוכל