דברי דוד טורי זהב חלק ב רג

היתה שקר, ובזה יש בושה גדולה, וא"כ לק"מ מההיא דשבת, ששם אין שייך לומר ולחזק סברא הראשונה כלל, ויש בושת מזה, אלא שמשה הודה ע"ז ולא איכפת ליה בבושת

יא (ח) מבשרם לא תאכלו כו' אמרת ק"ו כו'. הקשה הרא"ם והלא אין מזהירין מן הדין, ותירץ דהא דאין מזהירין מן הדין היינו היכא דליכא איסור דאורייתא בפירוש אבל בהמה טמאה דיש בה איסור דאורייתא בפירוש מכח לאו הבא מכלל עשה דכתיב אותה תאכלו ולא טמאה וכיון שכבר למדנו האיסור מזהירין מן הדין ולוקין עליה, וכ"כ בעל מגיד משנה בפרק ב' דמאכלות אסורות, ונ"ל שדבר זה הוא מבואר בפירוש בת"כ דאמרינן שם נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב שאר בהמה טמאה מק"ו נמצא מצות עשה שלהם מן הכתוב ומצות ל"ת מן הק"ו כו' הרי דאין כאן חיוב מצד הק"ו אלא אחר שיש איסור אכילתן מבואר תחילה בלאו הכי מן הכתוב דהיינו מכח הדיוק, אלא דקשה מה שכתב רש"י לפני זה והלא באזהרה היא אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה אמאי לא נימא דדיוק זה בא לכלול את שאין בו סימן טהרה כלל להיות בכלל עשה. וי"ל דהא אפי' אם בא ללמד ע"ז מ"מ הרי נכלל בזה כל שאר טמאות ואותן שנכתבים בפירוש באיסור עשה דהיינו גמל וארנבת יש בהם עשה ול"ת ממילא ה"ה השאר יש בהם ג"כ שניהם

(יא) ושקץ יהיו כו' אם יש בהם בנותן, טעם. קשה מאי שנא איסור זה מכל איסורים שבתורה דקי"ל טעם כעיקר ואסורים באיסור נותן טעם בהיתר ולמה לנו לימוד כאן ונראה דמש"ה אמרו בת"כ כמה יהא בהם ויהא אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כו', רצו בזה דודאי אין להחמיר בכל איסורים פחות מנותן טעם והיינו ששים לדידן והך מילתא שזכר בת"כ הם אינם כשיעור ביטול ששים ואפ"ה קים להו לרבנן דנותן טעם, ע"כ פירשו דקמ"ל דאפ"ה מקרי בנ"ט

ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן פירוש דכתיב שרץ אשר במים ואלו אינם במים אלא גדילים במשקין בכלי אפ"ה אסורים אם פירשו ממקום רביתייהו מכח האי קרא

(יג) לא יאכלו, לחייב את המאכילן כו'. נראה דקשה לו על שאמר יאכלו בציר"י דמורה ע"ז שלא יהו נאכלין על, ידך, וע"ז מקשה דילמא הך אתא לאיסור הנאה וכדחזקיה בפרק כל שעה (דף כ"ב) דאמר מנין לחמץ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ בציר"י לא יהא בו היתר אכילה, ע"ז תירץ דהרי כתיב סמוך קודם לזה מבשרם לא תאכלו דמשמע היתר הנאה דס"ל לחזקיה שם דוקא לא יאכלו בלשון נפעל אמרינן דאיסור הנאה אבל לא תאכלו בלשון פעל א"א למידרש הכי. ואע"ג דהך לא תאכלו כתיב גבי שרץ המים נראה לומר דדין אחד להם דהא כתיב ואת אלה תשקצו מן העוף משמע דדין אחד לשרץ המים ולעוף דלא בא הכתוב רק להזכיר פרטי עוף מי הם, אבל דינם כמו שנזכר לעיל מיניה גבי שרץ המים, ואם כן הוה כאילו נכתבו שניהם במקום אחד (כנלע"ד)

(לד) כל אשר בתוכו יטמאו כו' אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס כו' האי אוכל דנקט רש"י הוא מלשון הכתוב מכל האוכל כו' דאתא לדרש זה, אבל ומשקה דנקט רש"י אין זה מלשון ומשקה שזכר הכתוב ומשקה., דאותו משקה שזכר הכתוב לא בא לדרש טומאה אלא לדרש הכשר שכל משקה מכשיר הזרעים כמ"ש רש"י עצמו בדבור זה, אלא לשון רש"י הוא דנקטיה דלענין טומאה מולד טומאה הוה מינו של משקה כאוכל ואין ממעט אלא כלים. והרא"ם מחק האי ומשקה מדברי רש"י, ויש ליישבו כאשר זכרתי

שאין אוכל מטמא אחרים אא"כ יש בו כביצה, פירוש אבל לענין טומאת עצמו של האוכל הוא מקבל אפילו הוא כחרדל דאמרינן בת"כ דמדלא כתיב מכל אשר יאכל וכתב יתור האכל ש"מ כל מה דאיקרי אוכל אפילו כל שהוא מקבל טומאה ואשר יאכל מלמד על טומאת אחרים מן האוכל הזה שאז צריך שיהיה האוכל המטמא כביצה דלענין טומאת אחרים צריך שיהיה דבר גדול יותר כמו שמצינו הרבה דברים שמקבלין טומאת עצמן ואין בהם לטמא אחרים, והרא"ם הקשה אימא גם לטומאת עצמן כן,, ותירץ דאה"נ דלטומאת עצמן בעינן ג"כ כביצה אלא דמדרבנן החמירו שיקבלו טומאה אפילו בכל שהוא לפיכך לא הביא רש"י אלא בטומאת אחרים שהיא כביצה אפי' מדרבנן, ודבריו תמוהים דכיון דעכ"פ אף לדידיה טומאת עצמן חמיר טפי דבטומאת אחרים אפילו מדרבנן הוה דוקא כביצה א"כ קושיא מעיקרא ליתא כיון שיש לפנינו רבוי דהאוכל ומיעוט דאשר יאכל מוקמינן כל אחד על מסתבר שלו וזה פשוט

(לה) תנור וכירים, כלים המיטלטלים. דאילו מחוברים לקרקע אמרינן כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ואינו מקבל טומאה, וכתב הרא"ם שהרמב"ם חולק ע"ז וס"ל בתנור וכירים אפי' הם בבנין כמ"ש בפירוש המשנה פרק ה' דכלים וס"ל דתנור וכירים הנזכרים בפסוק יש להם דין אחר משאר כלים דמחובר לקרקע כקרקע דמי

והן של חרס. קשה הא כבר כתב דין כלי חרס