דברי דוד טורי זהב חלק ב קצה

כמ"ש סמ"ג בהלכות חמץ ומצה עכ"ל ובנ"א כתב עליו במ"ש תירוץ קושיא ראשונה דכיון דפגימותו ואיסורו באין כאחד הו"ל טעם לשבח ואין לזה טעם כיון דעכ"פ אין לו טעם לשבח באותו רגע וכי זה עדיף מנבילה גמורה שנפגמה דאין נקרא טעם לשבח. ולי נראה ג"כ תמוה תירוץ קושיא שנייה שכתב כיון דבעמוד השחר באין כאחד וחל שבירה עליו תו לא פקע ממנו כו' אין לזה פירוש כלל כיון דבעמוד השחר נקרא נ"ט לשבח לפי דבריו ה"ל כמו בלילה קודם שנפגם ואמאי לא יהיה אח"כ נפגם אחר זמן דהפגימה מתחלת אחר עמוד השחר לפי דבריו. ולענין קושית הרא"ם בזה עמדתי מרעיד ומשתומם מה זה בידו להקשות כן, דדוקא לענין אכילה דבטעם האיסור תליא מילתא אז יש היתר בנ"ט לפגם שאינו נהנה משא"כ בנותר שדינו בשריפה עיקר מצות שריפה שלו אפילו אחר שהוא נפגם ונשתהא יותר מזמנו דכל זמן שהוא בעולם חייב לשרפו ומה יועיל בזה טעם לפגם וע"כ צותה תורה לשבר הכלי חרס ולמרוק ולשטוף כלי נחשת שלא יבא לידי פגם ויהיה נותר בעמוד השחר, שאסור להביא לידי נותר, וא"כ מאי קשיא ליה להרא"ם דלמה הצריך שבירה כו' דאדרבה מטעם זה צריך שבירה שלא יבא אח"כ לידי נותר ויטען שריפה ומה תועיל פגימתו לבטל מצות שריפה ממנו גם על הג"א תמהתי איך לא הרגיש בזה. ואני הקשיתי קושיא כזו בטורי זהב שלי ביו"ד סי' ק"ה בדין כבוש כמבושל גבי כלי דקשה למה יהיה אסור הכלי ע"י שנכבש בתוכו מעת לעת דהא אחר מעת לעת מיד האיסור הבלוע הוא פגום ואין אוסר הכלי, התם שפיר שייך להקשות כן כיון שהאיסור שם מחמת בליעת הכלי מן מה שנשרה בו איסור משא"כ כאן שעיקר שבירת הכלי שאמרה תורה בזה לא משום שיפליט אח"כ בתבשיל שיתבשלו בו דודאי אפילו אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אח"כ שום דבר אינו מועיל, אלא עכ"פ עושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים וניתק לעשה באם כבר נעשה נותר שטעון שריפה, ולכך צריך כאן שבירה שלא יבא לידי נותר ויצטרך שבירה כיון שאין שייך בו שריפה בבליעת נותר שבו, וכ"ז פשוט בעיני, והרא"ם וג"א סברו שטעם השבירה בכאן משום שלא ישתמש בו תבשיל אח"כ, וזה ודאי אינו כלל דא"כ אין מצוה בשבירה אלא באיסור בישול בה

(כג) וכל חטאת וגו', שאם הכניס החיצונה כו'. וכיון דלפ"ז מיירי האי קרא בחטאת חיצונה קשה מאי דאמר הכתוב אח"ז לכפר על נפשותיכם דהא אין כאן כפרה בחטאת זו שנפסלה אלא ה"ק אותו חטאת שבאה לכפר לפי דעתו של זה באש תשרף ואין כאן כפרה: א) קדש קדשים הוא, הוא קרב ואין תמורתו קריבה. יש כאן תימה דבגמרא בתמורה (דף י"ח) איתא אשם הוא, קרב ואין תמורתו קריבה ומקשינן ל"ל קרא והא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב ויפול בה מום ויפלו דמיו לעולה של קיץ, ותמורת אשם מתה ומשנינן אה"נ אלא קרא אתא לכדרב דאמר אשם שניתק לרעייה דהיינו שנאבד ויתכפרו בעליו באחר ונמצא זה ושחטו סתם קודם שנסתאב כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא, פירוש אע"פ שעומד לינתק דאמר קרא הוא בהוייתו יהא ועדיין אשם הוא ולא חזי לאיקרובי לאשם לפיכך פסול. והנה רש"י כאן פירש ג"כ דהוא, של אשם מלמד דבעינן ניתוק דוקא כמו סוגיא שזכרתי, אבל הוא קרב ולא תמורה א"צ קרא דהלכה מסיני היא, וכאן פירש"י דהוא דכתיב גבי קדשי קדשים מלמד ע"ז, וא"כ קשה קושית המקשן דל"ל קרא הא גמירי לה, ולכל הפחות, היה לו להביא הא דכתיב גבי אשם הוא דהוא של קודש קדשים ולא ילפינן מיניה כלל בגמרא. ונראה לתרץ דהא עכ"פ קשה היאך מתרץ בגמרא דאתא לניתק לרעייה דוקא סותר מ"ש בברייתא בהדיא אשם הוא הוא קרב ולא תמורתו קריבה וע"כ לתרץ בדרך זה דהאמת דהוא דאשם, הוא אתא למעוטי לא ניתק, וזהו חידוש דיש לטעות ולומר דהתמורה בשחט סתם דקריבה עולה אפי' א ניתק דהא גם מתחילה לא היה ג"כ אשם עצמו אלא תמורה אשם, ע"כ אנו לומדים דהוא אתא למעט תמורה לגמרי דאינה קריבה כלל, והאי מילתא ילפינן לה מהוא של קודש קדשים הוא דמשמע דהתמורה אין קדושת קרבן עליה כלל, וא"ל א"כ למה לא תירץ בגמרא כן דהוא דאשם מלמד שאין בה קדושה כלל לקרבן אפי' בשוחט סתם, י"ל כיון דע"כ צריך למינקט החילוק שבאשם בין ניתק ללא ניתק שזה עיקר החידוש שבאשם דלא ניתק לא וא"כ אין שום לימוד לאין תמורתו קריבה, וע"כ צריך לימוד לזה מן היא דקדש קדשים וא"כ גם הוא דאשם דרשינן ואין תמורתו קריבה ע"כ נקט ר"ע שפיר דרשה דאין תמורתו קריבה שזהו אפי' להמסקנא ובקיצור מזרחי פירש דקרא דהוא דקודש קדשים אתי שפיר על אין תמורתו קריבה וללמד שיש עשה על המקריב התמורה דאי מהילכתא הו"א איסור לחוד יש בהקרבת תמורה וכה"ג מתרץ שם לעיל מיניה לר' ישמעאל על לימוד שלו, וא"כ הוא דאשם הוא ע"כ אתא ללא ניתק לא כדמשני בגמרא

(יט) לכהן המקריב אותה כו' ת"ל לכל בני אהרן רבים מקשים הא האי לכל בני אהרן כתיב אח"כ אצל מנחה בלולה בשמן וחרבה, וכן מ"ש רש"י אח"כ ת"ל, לכהן המקריב דכתיב אצל מאפה תנור ואמאי לא נימא שיש