דברי דוד טורי זהב חלק ב קצו

חילוק לענין זה בין המנחות דזו למקריב וזו לכל בני אהרן, והאריכו לתרץ זה. ולי נראה בדרך זה, דהאי לכהן המקריב א"א לומר לו ממש ואין שום זכות למשמר, דהא ע"כ צריך להזכיר משמר דהא האי במקריב הוא כל הראוי להקריב כמו אשר יכפר דסמיך ליה וא"כ א"א לומר לו לבדו ממש אלא ע"כ כל הראוי באותו משמר קאמר, ואח"כ גבי מנחה בלולה אמר לכל בני אהרן נמי ע"כ לאותו משמר קאמר דודאי א"א לומר לכל הכהנים שבעולם קאמר דא"א לחלק בזה לכל אחד, אלא לאותו משמר קאמר, וא"כ קשו קראי אהדדי בלשון הכתוב דתחילה קורא להמשמר בלשון יחיד ואח"כ קורא אותו דרך כלל לכל בני אהרן, אלא צ"ל דיש שייכות ללשון כלל וללשון פרט דהיינו שבכל משמר היו בתי אבות כי כ"ד משמורות היו וכל משמר נתחלק לששה בתי אבות וכל בית אב ביומו, נמצא שפיר לשון יחיד שנזכר תחילה דהיינו למעוטי כל שאר בתי אבות וקרא דלכל בני אהרן לרבות כל אותן שהיו באותו יום ולא לבדו ממש. ואין להקשות על פירוש זה דהיה לו לומר יכול לו לבדו ת"ל המקריב דהיינו כל שראוי להקריב כמו שזכרנו דהא ע"כ צריך להביא ת"ל לכל בני אהרן מכח הקושיא דהא קורא המשמר בלשון כלל כמו שזכרנו א"כ סגי בקושיא זו גם על מה שנאמר לו לבדו ממש, ובדרך הזה מצינו הרבה בגמרא

(טו) ובשר זבח תודת שלמיו כו', וחגיגת י"ד הבאה עם הפסח נאכלת ליום ולילה ובפרשת ראה כתב רש"י לשני ימים, והוא פלוגתא דבן תימא וחכמים בפרק כל הפסולים והרמב"ן חולק על רש"י בזה

(טז) וממחרת והנותר ממנו כו וי"ו זו יתירה שהרי אינו נאכל אלא שני ימים ולילה אחד שכן הוא הלכה למשה מסיני, ופירוש הפסוק כן הוא שביום הקרבתו יאכל וכן ביום המחרת אם נותר ביום הראשון יאכל, אבל הנותר ביום השלישי מעלות השחר ישרף מיד, אבל בליל שלישי לית ביה אכילה ולא שריפה דהשריפה דינה דוקא ביום דכתיב ביום השלישי באש ישרף

(כ) וטמאתו עליו כו' ואזהרת טמא שאכל את הטהור כו'. רש"י פירש פסוק זה המאוחר קודם שפירש המוקדם דמתחילה הו"א דקאי האי טומאתו עליו על בשר טמא וא"כ יש לו אזהרה מכח והבשר אשר יגע כו' ועונש מכח האי קרא דטומאתו עליו ונכרתה, אבל אחר שפירש דטומאתו עליו קאי על טומאת הגוף א"כ ליכא בטומאת בשר אלא אזהרה ובטומאת הגוף עונש כאן ואזהרה מכח ג"ש, דהיינו כתיב כאן טומאתו ובטמא שנכנס למקדש שיש שם עונש ואזהרה ה"נ יש כאן גם אזהרה, ואח"כ קשה דא"כ למה לי עוד כרת בטומאת הגוף ומתרץ דיש ג' כריתות: אחת לכלל פירוש כל הקדשים דכתיב אשר יקרב אל הקדשים, ואחת לפרט דמיירי בשלמים והוה דבר שהיה בכלל ויצא ללמד לא על עצמו יצא אף כל הכלל כן ולמה יצאו שלמים ללמד כל קדשי מזבח לאפוקי קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהן משום טומאה ולא הוה כאן כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דהכלל והפרט מרוחקים זה מזה כדאמרינן בפרק כל המנחות (דף נ"ה) ואחת לקרבן עולה ויורד דאמר בפרשת ויקרא נפש אשר תגע בכל דבר טמא ופירש כאן מה עשה אחר שנטמא קמ"ל בהאי כרת שלישי דגם שם איירי בטומאת קודש

(כו) לעוף ולבהמה, פרט לדם דגים וחגבים בכריתות ר"פ דם שחיטה (דף כ':) ת"ר כל דם לא תאכלו שומע אני אפי' דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה אוציא אני דם שרצים דם ביצים דם דגים דם חגבים ואימא כל דם כלל עוף ובהמה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין מידי אחרינא לא נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ואמרינן שם דמרבה כוי לאיסור דם. וצריך לתת טעם למה לא זכר רש"י רק דגים וחגבים ולא שאר דברים הנזכרים בגמרא דהם אין בהם איסור דם, ונראה הטעם לפי דאמרינן שם בכריתות דשאר דברים יש בהם איסור עכ"פ אבל דגים וחגבים מותר אפילו לכתחילה מש"ה נקט רש"י דגים וחגבים לרבותא דאפילו לכתחילה מותר

ובמסכת קידושין כו'. אע"ג דכבר כתיב בויקרא בכל מושבותיכם ודרשו בו כה"ג, תירצו בתוס' לענין פסח דחד אתא לח"ל בזמן שבהמ"ק קיים וחד לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים ה"נ הכא

למה הוצרך לומר. דפריך התם כיון שחובת הגוף נוהגת אפילו בח"ל מושבות דגבי חלב ודם ל"ל ומשני הואיל וכתיב גבי קרבן הו"א דוקא בזמן דאיכא קרבן יש איסור חלב ודם קמ"ל בכל מושבותיכם, הא דפירש"י תחילה לעוף ולבהמה ואח"כ בכל מושבותיכם ובפסוק הוא מוקדם, נראה לתרץ שהכתוב אומר כל אוכל חלב אשר יקריב ממנו אשה לה' כו', ר"ל דוקא בבהמה שראויה להקרבה יש איסור חלב ודם אבל ממה שאינו ראוי להקרבה אין איסור ומה שנאמר לעוף ולבהמה היינו עוף תורים ובני יונה ובהמה היינו טהורה דוקא, ע"ז הייתי מפרש דלהכי אתא בכל מושבותיכם לאסור בכל המינים של דם אפילו אינו ראוי לקרבן, אבל השתא דהך לעוף ולבהמה ממעט דגים וחגבים מכח כלל ופרט וכלל כמו שזכרנו א"כ אין איסור