דברי דוד טורי זהב חלק ב קצד

פרשת צו

ו (ב) צו את אהרן, אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, בקידושין (כ"ט) יליף כל אחד מאלו מקראי

אמר ר"ש ביותר כו' נראה דבא לתרץ למה נאמר דוקא כאן דבר זה דהא כל הקרבנות נוהגין מיד ולדורות, לזה תירץ דכל הקרבנות יש בהם הנאה לכהנים במה שמגיע לחלקם מן הקרבן א"כ בודאי יזדרז כל אחד שלא להתעצל בעבודה פן יקדמנו אחר משא"כ בעולה שכולה כליל ואין לכהנים חלק בבשרה הו"א שיתעצל בה, וזהו חסרון כיס לכהן של אותו משמר וזה מיקרי חסרון כיס על דרך המבטל כיסו של חבירו שפירושו שמבטל ממנו הריוח שמגיע לו, ע"כ אמר כאן גבי עולה לשון זירוז זה נראה יותר נכון מן הדברים שנאמרו בזה במפרשים

(ג) הדשן אשר תאכל כו'. משעשתה דשן כו' כוונתו לתקן דל"ת דוהרים הוא מחובר להדשן שאחריו וה"ק שירים דהיינו שיבדיל הדשן ממה שנתערב מכח הדלקה שברי עצים עם אפר יבדיל האפר מן אותו תערובת, וע"ז אמר שישים אותו אצל המזבח. ממילא ישים כל האפר ההוא שנבדל אצל המזבח. לזה פירש דהך והרים אינו מחובר להדשן ואין פירושו לשון הבדלה אלא לשון הרמת תרומה, וה"ק והרים שיקח תרומה מקצת מן הדשן אשר עשה האש שתאכל את העולה ונעשה כבר דשן מאותו דשן יקח תרומה ואותו תרומה ישים אצל המזבח ולא כולו, וזה פירוש נכון בדברי רש"י, ויש ראיה מדאמר הדשן בה"א, דמשמע שכבר נעשה דשן ונבדל מן העצים

(ד) ופשט את בגדיו אין זה חובה כו'. נראה דיש לזה הוכחה מדאמר אחרים דמשמע פחותים מן הראשונים שזהו לשון אחרים בלשון הפסוק כמו אלהים אחרים, וכיון שזכר הכתוב פחותים ולא אמר שילבש בשעת שימוש בגדים טובים יותר ממה שהיו עליו בשעת הוצאת הדשן בתחילה אלא דלאו חובה היא אלא מצד דרך ארץ שאדם לוקח בגדים פחותים במלאכה זאת ממה שהיו לו תחילה

והוציא את הדשן, הצבור בתפוח. פירוש לא הדשן ששם אצל המזבח דא"כ למה צוה לשומו אצל המזבח יוציאנו תיכף אלא דקאי על מה שנשאר על המזבח ונתרבה,, ע"כ אין זה חובה לכל יום אלא כשהוא רבה

(ה) והאש על המזבח תוקד בו, ריבה כאן יקידות הרבה בפ' טרף בקלפי (דף כ"ח) אמרי' שבתחילה היו מבעירין אש על מערכה גדולה שיכולה לקבל כל המערכות של אותו יום ואחר שסידר אותה היה נותן עליה שני גזרי עצים שאם לא היתה המערכה הגדולה מתגברת זאת המערכה של שני גזרי עצים היתה מקיימת אותה אח"כ סידר מערכה שלישית להקטיר עליה איברים ופדרים שלא נתעכלו כל הלילה וקודם מערכה של שני גזרי עצים סידר מערכה שנייה כנגד מערכה גדולה בקרן מערבית דרומית, וממנה היו חותין גחלים להכניס למזבח הפנימי להקטיר קטורת שחרית וערבית, וביוה"כ הוסיף עוד אחת. זה קיצור מן הגמרא שם

חלבי השלמים, אם יביאו שם שלמים. דאין חובה לשלמים רק נדבה לפעמים. ורז"ל לא ניחא להו בזה דא"כ לימא חלבי השלמים דה"א משמע שידוע הוא דבר ברור וחוב. אלא פירושו לשון השלם דהיינו שעולת התמיד בבוקר קודם לכל ובערב מאוחר לכל שאין אחריה שום קרבן

אש תמיד כו' אף היא מעל מזבח החיצון תוקד הקשה הרא"ם היאך דרש כאן לענין נר תמיד הא לעיל כתב רש"י דנחלקו רז"ל במנין המערכות שהיו שם וא"כ קאי הפסוק הזה לענין מערכות המזבח וכ"ה בגמרא יומא. וי"ל דודאי פשטיה דקרא דאש תמיד תוקד בו קאי על מערכות המזבח דאי על הנרות לא היה לו לומר על המזבח אלא מעל המזבח דהיינו שמשם מדליק אבל ההדלקה היא על המנורה, אלא מדרשא דתמיד ילפינן לה גם לנרות ותו דגם לשון בו אינו מיושב אם תפרשהו על המנורה דמשמע שבמזבח עצמו תהיה יקידה ומאותה יקידה ידליק נר המנורה וא"כ הוה כאילו נאמר כאן שתי יקידות האחת למזבח והשניה למנורה

(יט) המחטא אותה יאכלנה כו', יצא טמא בשעת זריקת, דמים שאינו חולק בבשר. ואי אפשר לומר יאכלנה ממש קאמר דטמא בשעת זריקה שלא היה ראוי לעבודה שהוא אסור אח"כ לאכול כלל, דא"כ קטן נמי שאינו ראוי לעבודה בשעת זריקה יהיה אסור אח"כ באכילה וכ"ת ה"נ דהא מרבינן מכל זכר אפילו קטן יאכלנה אלא כאן ממעטינן שלא יהא לו חלק (הכי איתא בריש פרק טבול יום)

(כא) ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר פירוש לאחר יום ולילה שאחריו דהיינו בעמוד השחר של מחר וכתב הרא"ם וא"ת למה הצריך הכתוב שבירה הא אינו נעשה נותר עד הבוקר ואז הוא פוגם דהא לינת לילה פוגמת, וי"ל כיון דבעלות השחר איסור נותר ופגימתה באים כאחד ולא קדמה פגימתה לאיסור נותר, הו"ל כמו נותן טעם לשבח, וא"ל ישהנו עד עלות השחר ואע"ג שכבר נאסר הלא כבר נפגם ונותן טעם לפגם, וי"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר חל להיות שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכאן