דברי דוד טורי זהב חלק א פ

בפרשת בראשית, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ופירש"י הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון כו'. מקשים למה הוסיפה על הצווי ועוד קשה הרי היא ידעה בעצמה שלא נצטוית על הנגיעה והיאך נתפתית מזה שלא מתה מנגיעה דלמא הא דלא מתה על הנגיעה משום דלא נצטוית, ונלע"ד דאיתא בגמרא דיבמות (דף ע"ה) ז"ל בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא נגיעה ממש מקיש נגיעה לביאה דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש נגיעה לביאה מה ביאה במיתה אף נגיעה במיתה ואם היא נגיעה ממש לא מצינו בה מיתה אלא ע"כ האי נגיעה אכילה היא ומדאפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה לומר לך כל שאסור לאכול אסור ליגע כו'. ונלפע"ד דזה היה הלימוד של חוה שהוסיפה הנגיעה דלמדה כל שאסור לאכול אסור ליגע רק שטעותה היתה דלמדה דגם הנגיעה במיתה מכח ההיקש הנ"ל. בשביל שראתה חוה שפירסה נדה כנודע, ונודע דכל התורה כולה ניתנה לאדם הראשון כמ"ש רז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה ובודאי נצטוית ג"כ שהנדה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. ונודע מ"ש הש"ך שהעץ הדעת הוי כמו קדשי קדשים. וטעותה היה שלמדה בכל קדש לא תגע היינו נגיעה ממש והיא במיתה כמו ואל המקדש לא תבא, לכן אמרה כשם שאין מיתה בנגיעה כו' והאמת אינו כן שהפירוש בכל קדש לא תגע היינו אכילה, רק דאפקה רחמנא בלשון נגיעה לומר לך כל שאסור לאכול אסור ליגע, ואכילה במיתה ונגיעה אינה רק איסור לבד ולא במיתה, ודו"ק. ועיין בספרי הגדול ויקהל משה הנ"ל שהארכתי עוד בזה

בפ' נח (ו' י"ג) ברש"י, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. הקשה מוח"ז ז"ל, ז"ל ק"ל הפסוק דהתחיל בהשחתת הארץ ושזו היתה משום ערוה וע"ז וסיים בחמס, ותו למה באמת הוי גז"ד דוקא בשביל גזל. ונלע"ד לתרץ דקשה לי עוד דהקרא אמר חמס ורש"י פירש גזל ונודע דחמס היינו פחות משוה פרוטה וגזל הוא פרוטה, ונ"ל דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף ל"ז) לפיכך נברא אדם יחידי כו', והקשה ע"ז בחידושי אגדות בשם י"מ ז"ל למה הקשה באדם יותר משאר כל הבריות שלא נברא אלא יחידי ולא שני זכרים ושתי נקבות, ותירץ דלא קשה רק על האדם דנברא יחידי והוכרח קין לישא אחותו שהיא ערוה, לכן הקשה למה נברא יחידי היה לו לברוא שני זכרים ושתי נקבות, והיה נושא בנו של אחד בתו של שני ולא היה צריך להתיר ערוה, ומסיק בגמרא דסנהדרין (שם) דאדם נברא יחידי דלא יהיו גוזלין וחומסין זה את זה, ומה עכשיו דנברא יחידי גוזלין וחומסין כ"ש כשהיו שנים כו' ע"ש נמצא דנברא יחידי אף שהותר לו עריות ונשא קין אחותו משום שלא יהיו גוזלין, נמצא גזילה חמורה מעריות שהרי התיר ערוה בשביל גזל ונראה דבזה יובן הגמ' קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות דהרי מצינו דהתיר ערוה משום גזל ודו"ק. נמצא אי אמרינן דעריות אסור מוכרח לומר דגזל גם כן אסור משום דקשה למה נברא אדם יחידי והוכרח להתיר ערוה ומוכרח לומר משום גזל, אבל אם לא היה עריות אסור לא הייתי יודע שגזל אסור מכח קושיא למה נברא יחידי, דהרי אם היה עריות מותר לא היה קשה מידי למה נברא אדם יחידי שהרי כל הנבראים נבראו יחידים כנ"ל בח"א בשם ע"מ ובזה יובן הפסוק איכה היתה לזונה קריה נאמנה ר"ל דהיתה נאמנה ולא היה בה גזל, א"כ אם גזל אסור משום קושיית למה נברא אדם יחידי מוכרח לומר דגם עריות אסור, א"כ למה היתה לזונה ודו"ק ובזה מתורץ לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ר"ל כי מלאה הארץ חמס הכוונה שהיה בהם חמס ולא גזל, כדאיתא במדרש דנטלו כל אחד ואחד פחות משו"פ ולא נטלו שוה פרוטה משום שסברו שגזל אסור משום שנברא אדם יחידי שלא יהיו גוזלין, א"כ ע"כ שגם עריות אסור דא"כ לא היה ק"ו למה נברא יחידי וכו', ואפ"ה היה בהם זנות, לכן הנה נשחתה בשביל עריות, ולא נחתם גז"ד אלא על הגזל דבלא זה היה להם תירוץ שסברו שהעריות התיר הקב"ה כראותם קין שנשא אחותו ומדאשתרי אשתרי כדאיתא בגמרא דסנהדרין, אבל עכשיו דהיו נזהרים מגזל, א"כ מוכרח לומר שהם בעצמן סברו שהעריות אסור, דאל"כ מאין להם שגזל אסור אלא בשביל שנברא יחידי, א"כ מוכרח לומר שעריות אסור ולכן נחתם גז"ד. ודו"ק

פרשת וירא (כ' ז') ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ובגמ' וברש"י אטו אשת נביא בעי לאהדורי כו'. ונלע"ד לתרץ דאיתא הקדמה מעולה בס' התמונה הובא בש"ך בפ' בראשית גם בזב"ח פרשת בחקותי ז"ל, קודם זה העולם היה שמיטת חסד והיו אנשים אשר בה כמלאכים והצאן אשר בה המה בני אדם של שמיטה דעכשיו שהיא שמיטת גבורה, וזהו אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם כו' היינו הראשונים של שמיטה שעברה כו', רק דיש ג' אנשים בזה העולם שנשארו משמיטה שעברה, ואחד הוא אברהם לז"א אברם הוא אברהם, הוא שהיה בשמיטה שעברה, ואחד היה משה, ולכך נאמר במשה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וכי מלאך היה והלא משה היה אלא שהיה משמיטה שעברה והיה באמת מלאך כו'. נמצא הפירוש של אברם הוא אברהם שהיה משמיטה שעברה, ועוד פירוש אחר במדרש הוא בנבואתו מתחלתו ועד סופו הוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו. ונלע"ד דנ"מ בין שתי הדעות הוא זה דאיתא בפסקים וכתבים של מהרא"י, שאלה, אשתו של אליהו מהו, אשתו של ריב"ל כו', תשובה, אשת איש אסרה רחמנא ולא אשת מלאך. נמצא אם נאמר כמ"ד אברם הוא אברהם שהיה משמיטה שעברה, נמצא לא היתה נקראת שרה אשת איש רק אשת מלאך, ואם נאמר דפירוש אברם הוא אברהם שהוא נביא מתחלתו ועד סופו, א"כ היתה אא אשת