דברי דוד טורי זהב חלק א סז

איתא בב"ר פלוגתא חד אמר מעבר הנהר וחד אמר מבני עבר. ורש"י בחומש לא פירש שם אלא מעבר לנהר וכאן הביא כדברי שניהם ונראה לתרץ דכאן יש לדקדק דאמרה איש עברי ובסמוך אמרה העבד העברי אלא שכאן ובסמוך יש טעם אחר דהיא נזהרה שלא ישאלו אותה היאך נתיחדה עם איש אחד בחדר אחד וזה גרם לתביעת זנות, לזה יש תירוץ שאין משום יחוד מצד שהאיש הוא חשוב מאוד ולא יתבע דבר עבירה, ואע"פ שלפי הדין אין מועיל זה כי אפי' ת"ח אסור להתיחד עם אשה מ"מ אין הדבר מכוער כ"כ והעולם אינם חושדים בזה. ועוד יש תירוץ כי עבד הבית אינו נחשד בזה כי אין עולה על לבו לתבוע אדונתו וסברא, זו מביא הראב"ע בפסוק לא תחמוד, והנה האשה הזאת כשדברה עם בני ביתה שאינם מקפידים כ"כ לחשוד, זכרה התירוץ הראשון שאיש עברי הוא ואיש הוא ל' חשיבות וגם מלת עברי הוא ג"כ לשון חשיבות כאן וע"כ פירש"י כאן שהוא מבני עבר כי עבר אדם חשוב היה. אבל למטה שדברה עם אישה שהוא מקפיד ביותר ע"כ אמרה התירוץ השני כי עבד עברי הוא ע"כ אין חשש יחוד בזה כלל

(יט) ויהי כשמוע וכו', עניני תשמיש כאלה. הרמב"ן הקשה דהא אמרינן במדרש שפוטי פרע לקח את יוסף לתשמיש ונעשה סריס בגופו, ותירץ דהך עניני תשמיש הוא בגילוי ערוה ומשמוש ידים לחוד. ואין מיושב בזה ל' רש"י שכתב בשעת תשמיש אמרה כן שהרי לא היה שם תשמיש עם בעלה. ויש עוד להקשות למה חרה אפו טפי בשעת תשמיש ממה שהיה תחילה קודם התשמיש שאמרה לו דבורים אלו. נראה שתשמיש של פוטיפר היה באופן שלא היה לו קישוי, רק כדרך תשמיש הזקן כמו דאמרינן פרט למשמש באבר מת עם הערוה שפטור ממיתה וכאן בשעה שאמרה לו בא אלי לצחק הוא שבאמת לא צחק כלל ולא נגע בה אלא שהכין עצמו לכך אבל כשאמרה בשעת תשמיש של פוטיפר שנגע בה באמת אלא שלא היה שם קישוי חרה אפו טפי. ולפ"ז ניחא מש"ל כי אם הלחם אשר הוא אוכל וקאי על תשמיש והא סריס היה, והרא"ם טרח, לתרץ דה"ק שהיה אוכל כבר לפני זה, אבל לדידי ל"ק שעכ"פ היה לו תשמיש לפי טבעו וכח שלו

(כב) הוא היה עושה, במימריה הוה מתעביד דאין לפרש כפשוטו שהיה עושה מלאכה שעליהם לעשות דהא כתיב כל אשר עושים משמע עושים ממש,

(ה) ויחלמו חלום שניהם, כל אחד חלם חלום הדומה כו' נראה דזה קאי לפי פשוטו של מקרא דאילו לפי המדרש שהביא לפני זה אין הפירוש כן שהרי אמר שראה ממש פתרון של חבירו אלא דזה קאי לפי פשוטו וקמ"ל קרא גדולתו של יוסף שלא תאמר שמצד שכלו פתר החלומות דהיינו לפי שכל בני אדם שפותרין לפי היקש הענין לפי החלום, דזה אינו אלא החלום היה מורה על הפתרון לא על הפתרון של יוסף דאל"כ לא הוה רבותא ביוסף להוכיח שרוח ה' בקרבו כי כל אדם יכול לפתור לפי שכלו לפי משמעות החלום. אלא לפי הפתרון במעשה שבא עליהם אח"כ הוא ול' לפי הפתרון כאילו אמר לפי הקיום שנתקיים בהם באמת וע"כ אמר אח"כ העתיד לבוא עליהם וזהו שלא ע"פ השכל האנושי אלא לפי חכמת אלהים ב"ה ובאמת מוכרח זה דלפי שכל האנושי היה לו ליוסף לפתור גם חלום שר האופים לטוב ולומר דמה שחלם שהעוף אוכל מהסל היינו פרעה דומה למה שמצינו בפסוק וירד העיט על הפגרים דקאי על דוד וגם כאן היתה הסברא לפתור ג"כ שפרעה יאכל מן הסל שעל ראשו כי דרך הסל לשאת על הראש, וא"כ למה פתר לו יוסף לרעה אלא ודאי כי רוח ה' היה בו ויודע מה שנגזר עליו באמת. וע"כ אמר רש"י לפי הפתרון שעתיד לבוא עליהם לא לפי פתרון כשאר פתרונים לפי ענין החלום אלא לאלהים פתרונים כפי מה שיבא עליהם. (זה נראה נכון)

פרשת מקץ מא (לו) והיה האכל הצבור כשאר פקדון הגנוז. דקשה מאי פקדון שייך הכא דמי הוא הנפקד. ותירץ דמה שיהיה מונח וצבור אע"פ שהכל תחת יד פרעה מ"מ יהיה דומה לשאר פקדון שהוא מופקד ביד אחר ואינו תחת יד בעלים כן יהיה זה גנוז ולא יגע בו

(לח) הנמצא כזה,. הנשכח כדין כו' דמלת נמצא יש לו שני פירושים, הא' ללשון עבר כלומר אם היה כבר בנמצא כזה, והפירוש הב' ללשון עתיד כלומר שאין למצוא כמוהו עוד. והעיקר כפירוש השני דלפירוש ראשון קשה דאין שייך לשון מציאה אלא אחר החיפוש אחריו וזה, לא. היה כאן עד הנה אלא הוא לשון עתיד שאם נלך ונבקש לא נמצא כזה

לט) אין נבון וחכם כו' דקשה דהאי, קרא לאו סיפיה רישיה דהיאך תלוי מה שאין עוד נבון וחכם כמוהו במה שהודיע אלהים לו דבר זה אלא היה לו לומר אחרי הודיע אלהים אותך נבון וחכם אתה, אלא ודאי שלא בא לשבחו, אלא