דברי דוד טורי זהב חלק א סה

,תורה לא היה איסור בביאת פנויה בשום צד רק היה חשש שמא תתעבר ולא נודע מי אביו וזהו בזיון בעיני העולם. והנה יהודה ראה בה סימן זנות מחמת, ישיבתה בפרשת דרכים וראה בה ג"כ סימני צניעות מחמת כיסוי פניה וחשב שכוונתה לזנות והיא הפקירה עצמה דוקא למי שטוב בעיניה ורוצה להתעבר ממנו וכשיבא אותו איש תגלה פניה וכל זמן שלא ייטב בעיניה להתעבר ממנו תשאר בכיסוי פניה, וכאשר חשק יהודה להתקרב אליה נטה לה מן הדרך והיא לא גילתה פניה והפציר בה שתתרצה לו, וזהו שאמר שתכין דעתה אליו דהיינו שתתרצה לו ואמרה לו מה תתן לי פירוש אני רוצה שיהיה מפורסם מי שבא אלי אולי אהיה מעוברת וצריך אני לראיה מי הוא אבי הילד שאוליד וע"כ סיימה ואמרה כי תבא אלי פי' מה הוא הדבר שיהיה לי לראיה כי תבוא אלי שיהיה לי ראיה שאתה באת אלי ולא אחר, אמר לה אנכי אשלח גדי עזים פירוש שהשליח שיביא לך הגדי הוא יהיה עדות בזה, ואמרה תן לי ערבון עד שלחך כי אולי לא תשלח ולא יהיה לי עדות ושמא אהיה מעוברת ויהיה ספק ממי, ונתן לה חותמו ופתילו ואין לך עדות גדול מזה, ואח"כ כשלא מצאה השליח אמר יהודה הנה אין הדבר כמו שחשבתי שהיא רוצה להיות לה ראיה מי בא עליה דא"כ לא היתה הולכת משם אלא ודאי שלגזול בעלמא נתכוונה שרוצה להחזיק לעצמה דברים אלו והנה גזל הוא איסור לבני נח ומי שגורם הגזל לאחר הוא נענש ג"כ משום לפני עור כו' כדאיתא לענין מלוה לחבירו שלא בעדים בס"פ איזהו נשך, ועל זה אמר יהודה שמה שהיא גוזלת ממנו והוא הגורם לזה יש לזה שני תיקונים האחד שימחול לה ותזכה בו ובזה יסתלק ג"כ ספק מי בא עליה דהא יש בידה חותמו, אלא שיש קצת חשש שעכ"פ היא אינה יודעת מזה שנמחל לה ונמצא לפי דעתה גזל הוא, וזה דומה למ"ש חז"ל מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר, טלה שצריך כפרה כדאיתא גמרא (נזיר כ"ג) הביאו רש"י בפרשת מטות, וטוב לעשות תיקון שני דהיינו שישלח שנית ויבקשנה אולי ימצאנה. על זה אמר תקח לה, פי' אני עושה תיקון הראשון שאמחול לה ותקח לה בהיתר כאילו נתתי מחדש, כי אם לא כן אלא אעשה תיקון השני דהיינו לשלוח שליח אחר לבקשה יהיה פרסום. וע"כ אמר פן נהיה לבוז פי' שמא תהיה מעוברת ולא יודע מי הולידה וזהו בזיון כמו שזכרנו וא"כ יש לדאוג כי עתה שלחתיך ואתה לא מצאת אותה נמצא שאין ידיעה מזה אלא לך אבל אם אוסיף לשלוח שליח אחר יתפרסם הדבר שאנכי בעלתי בעילת ספיקא דשמא תתעבר ולא יודע מי הוא שבא עליה וזהו בזיון לי ע"כ טוב לי לעשות כתיקון הראשון שתקח לה, ובזה מבוארין ג"כ דברי רש"י אחר זה שכתב אם תבקשנה כו'

(כד) ותשרף, לפיכך דנוה בשריפה. הקשה הרמב"ן הא בת כהן אינה בשריפה אלא ארוסה ולא פנויה וכאן לא היתה אלא זקוקה ליבם ונ"ל דלפי שעה הורה כן כמו שאמרו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ה"נ כאן עשו ב"ד של שם זיקת יבום בבת כהן. כזיקה של בעל ארוס דדין בת כהן בשריפה, ולשון רש"י מורה על זה שאמר לפיכך דנוה בשריפה ולא אמר שדינה בשריפה אלא דה"ק שכיון ששייך בה שריפה בדין תורה גבי ארוסה לפיכך הורה לפי שעה גם בזה שריפה: (כה) והיא שלחה וכו' מכאן אמרו כו' בפרק הזהב (דף נ"ט) איתא כן וכתבו התוס' היא מוצת בלא [הרגשת] אל"ף כמו ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו עכ"ל

הכר נא כו' שלש נפשות כו', אע"ג דכתיב בסמוך והנה תאומים בבטנה משמע דבשעת הריון לא היה נודע. י"ל דודאי היא ידעה בנבואה מזה, וראיה דאמרינן בב"ר שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני טוענת כו' אלא דקמ"ל קרא שלא היה לה צער הריון מחמת תאומים כמו רבקה שהיה לה צער וע"כ הוצרכה להודיע צערה לרבים משא"כ כאן היה הדבר בהסתר בלי צער ולא נודע לרבים עד הלידה והיינו משום דכאן היו שניהם צדיקים

(כו) צדקה בדבריה, פירוש במה שאמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה כי ממני היא הרה ודברים אלו שלי הם, וא"כ מ"ש כי ע"כ לא נתתיה כו' אין לו שייכות עם ממני אלא קאי על מה שבדין עשתה כמו שפירש"י אח"כ, וקשה דהא לא נזכר בפסוק שבדין עשתה אלא אתה צ"ל כן ואמאי לא פירש"י צדקה במעשה שעשתה וא"כ יהיה שפיר לשון כי על כן לא נתתיה כו'. וי"ל דא"כ הוה ממני הפסק בין צדקה במעשה ובין כי על כן כו' שהוא הטעם על צדקת מעשיה משא"כ עכשיו דצדקה קאי על דבריה הוה שפיר ממני בדרך זה דשבחה יהודה בדבריה שאמת הם כי ממני היא מעוברת ועל זה קשה מה שבח יש לה שאמת דברה כיון שהמעשה הוא רע וזה דומה למי שמודה שעשה עבירה וכי ראוי לשבת איש זה, ע"כ סיים ואמר כי בדין עשתה כי על כן לא נתתיה כו' והשתא ניחא דלא קאי כי על כן על מה שלא נזכר בפסוק. ומצד יהודה היה ג"כ צודק כי מצד יבום היה הדבר כמ"ש הרמב"ן אלא דשלה היה ראוי יותר ליבום וכיון שלא ניתנה לו הפקירה עצמה לגבי יהודה

ולא יסף י"א לא הוסיף, נראה טעמו של י"א זה כי לא הותרה לו אלא בשביל מצות יבום