דברי דוד טורי זהב חלק א סד

הליכה. ומ"ש הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים מילי מילי קאמר דהיינו אנשים הם ישמעאלים והם מכרוהו למדינים במצרים והמדינים מכרוהו שם לסוחרים והסוקרים לפוטיפר. ומ"ש והמדינים מכרו אותו אל מצרים היינו בעיר מצרים קנוהו, שם סוחרים ואח"כ לפוטיפר (כנ"ל נכון). אח"כ ראיתי במדרש ילקוט שפוטיפר לא רצה ליקחנו ואמר אין זה עבד ואמר להמדינים תנו לי ערב דאין לשון מיד אלא ערב כד"א אנכי אערבנו מידי כו' וכתיב מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה. א"כ מתורץ הקושיא שזכרנו דאמר מיד הישמעאלים כי מכח הערבות אמר כן. רק קושיא השנייה קשיא דסוחרים לא הוזכר כאן

(לא) שעיר עזים, דמו דומה לשל אדם. וכתב החזקוני דההיא בפרק הנזקין (נ"ז:) גבי נבוזראדן דלא, אידמי דהיינו משום שהיו מעורבים, ולא נהירא דא"כ היה נבוזראדן מרגיש בזה, אלא נראה דהתם מן השמים היה שלא יהיו דומין מגרם העונות

(לב) וישלחו את כתונת הפסים. ברמב"ן יש שני פירושים על וישלחו האחד מלשון שליחות והשני מלשון בשלח יעבורו (איוב ל"ו) דפירושו בחרב והיינו שדקרו בסכין הכתונת דומה לשיני החיות

(לג) חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקודש הוכחה לזה מלשון הכתוב שאמר חיה רעה כו' ואח"כ טרוף טורף יוסף ואיפכא מבעי ליה למימר טרוף כו' ואח"כ חיה כו' כי הטריפה של חיה קודמת לאכילה כדאמרינן בכמה דוכתי זאב טורף, ואוכל אלא ע"כ דרוח הקודש אומר כן ע"ש אשת פוטיפר שהיא מתגרה בו כחיה

ושתפו להקב"ה עמהם. נראה דאין השתוף מועיל בזה שיהיו עשרה וחייבים להחזיק החרם וממילא הקב"ה בכלל הנאסרים מכח גזירתם, דודאי אין להם כח על זה, אלא הכוונה דחשבו דבר זה לדבר מצוה שלא יצערו את יעקב כשיגלו לו וזהו השיתוף שכל דבר מצוה יש להקב"ה שותפות בו וע"כ יהיה חיזוק לדבר, וגם הקב"ה עצמו לא יגלה לו כי כוונתם לשם שמים בזה

(לה) וימאן להתנחם, אין אדם מקבל תנחומין על החי. זה למדו מפסוק נשכחתי כמת מלב, וקשה א"כ יעקב שראה בעצמו שאינו מקבל תנחומין היה לו להרגיש שיוסף חי והרבה תירוצים נאמרו על זה. ונ"ל לתרץ דיעקב שהרגיש שהיה מתאבל בחנם הזמן שעבר מ"מ היה דואג שמא עכשיו מקרוב מת ותוך י"ב חדש הוא ע"כ אינו מקבל תנחומין כן היה דואג תמיד

ויבך אותו אביו, יצחק היה בוכה כו'. האי אביו מיירי באביו של יעקב דהיינו יצחק שהיה בוכה משום צערו של

בנו

(לו) הטבחים, שוחטי בהמות המלך. והתרגום אומר רב קטוליא, ופי' הרמב"ן דהיינו מי שממית דגם גבי אדם שייך טביחה, וא"כ תימא על רש"י היאך חולק על התרגום בחנם ולכל הפחות היה לו להביא התרגום ולחלוק עליו ונ"ל שרש"י מפרש גם התרגום דקאי על בהמות המלך דגבי ומכה נפש בהמה מתרגם ודיקטול. והוכרח זה מדקראו שר שאותו הממונה על חייבי מיתות אין שם שר עליו אלא בזוי מאוד בעיניהם,

לח (א) ויהי בעת ההיא, למה נסמכה פרשה זו אין הקושיא על סדר הפרשיות אלא על לשון הכתוב ויהי בעת ההיא דתלה בעת ההיא ובאמת הוא ענין אחר והפסקה יש כאן

(ח) והקם זרע, הבן יקרא על שם המת. הקשה הרמב"ן והלא אינו כן כי במצות התורה ג"כ נאמר יקום על שם אחיו המת ואין היבם מחוייב לקרוא שם בנו בשם אחיו,, ותירץ הרא"ם כי קודם מ"ת היה היבום מצד חוק ומנהג שלהם כמ"ש הרמב"ן בזה, שאף אם לא היה שם אח היה אביו או אחד ממשפחתו מיבם אותה ואז היה המנהג שהבן היה נקרא ע"ש המת ואח"כ נתנה תורה ונתחדשה

הלכה

(יא) כי אמר וכו', כלומר דוחה כו'. דהאי כי אמר אינו נתינת טעם על עד יגדל שלה אלא על שבי בית אביך דהוא אינו אלא דחייה

(טו) ויחשבה לזונה, לפי שיושבת בפרשת דרכים. בפ"ק דסוטה (דף י':) פרכינן וכי משום דכסתה פניה חשבה לזונה א"ר אלעזר שכיסתה פניה בבית חמיה, כמו שמביא רש"י אחר זה בשם המדרש, וא"כ א"א לפרש הך כסתה פניה כפשוטו והיאך כתב רש"י תחילה כפשוטו שלא יכול להכירה קשה היאך חשבה לזונה כקושית הגמרא ומאי ראיה לזה ממה שישבה על פרשת דרכים כיון שלא רצתה להראות פניה. ע"ק ממ"ש הבה נא הזמיני עצמך כו' מה הכנה שייך לזנות. וע"ק במ"ש תקח לה והיה שלה כו' כבר היה בידה ומה קיחה שייך בזה. וע"ק במ"ש נהיה לבוז אם תבקשנה עוד יפרסם כו' ואי חשש לזה מעיקרא מאי סבר שבא עליה לפי דעתו כיון שיש בזיון. וע"ק לשון אנכי אשלח שהוא מיותר דלא היה לו לומר אלא גדי עזים למה זכר שליחות, וכן היא אמרה עד שלחך ולא אמרה עד שתתן לי, וע"ק שיש כאן דברים סותרים זא"ז דמתחילה סבר שיש צד לבקשנה רק שהמניעה פן נהיה לבוז ואח"כ אמר מה עלי לעשות משמע שאין שום צד עוד לזה

ונראה ליישב כ"ז, ונקדים תחילה דקודם מתן