דברי דוד טורי זהב חלק א סב

ע"כ הוכרח לומר דזהו דברים בטלים של החלום ויעקב ובניו ודאי ידעו דבר זה אלא דה"ק יעקב לבניו נהי דאין חלום כו' מ"מ מאין הוכחה דשאר החלום הוא אמת דילמא אפשר, דכשם שזהו ודאי בטל אפשר שגם השאר בטל ומכח ספק אין לכם לדאוג, אבל אביו שמר את הדבר מכח ספק דשמא יתקיים השאר

(יב) לרעות את צאן וכו' לא הלכו אלא לרעות את עצמן דכיון דהתיבה כולה נקודה הוה כאילו אינה כלל וכמו שזכרתי בפרשת וירא אצל נקוד על אי"ו. והרא"ם הקשה כאן דלמה ליה למכתב את והדר לנקדיה לומר כאילו אינו לא לכתביה כלל. ונ"ל דאין כאן קושיא דאילו היו הנקודות והכתב בפעם אחת היה לו להקשות כן אבל זה אינו דהנקודות לא נעשו רק ע"י עזרא הסופר כמו שהעתקתי בחיבורי על הי"ד סי' רע"ד בשם התוס' בזבחים פרק ר' ישמעאל * וז"ל כשכתב עזרא התורה עשאה נקודות ואמר שאם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי עכ"ל, וא"כ לא בא עזרא למחוק התיבה אלא לדרוש שום דרשה עבור זה ובלאו הכי נראה לתרץ שנדקדק עוד במה שיאמר הכתוב שהלכו לרעות את עצמן לפי זה מה תועלת יוצא לנו מזה. ונראה דהכוונה בזה לרמז שע"י הליכה זו נשתלשל הדבר שירד יעקב למצרים ונתעכב שם וע"י זה היו לבניו מזונות בימי הרעב כמ"ש הכתוב כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ואלהים חשבה לטובה, ע"כ אמר כאן שלפי דעת השבטים הלכו לרעות הצאן בשכם אבל הנקודות מרמזים ברוח הקודש שהליכה שלהם היה לרעות את עצמן שע"י זה יהיה להם מחיה וקיום (כנ"ל נכון)

(יג) הנני לשון ענוה וזריזות,. דאל"כ היה לו לשתוק ולילך דהא לא ביקש יעקב ממנו שישיב לו תשובה אם ילך או לא ולא היה קריאה תחילה אלא שיבא אליו

(יז) מעמק חברון כו', ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. הקשה הרא"ם מאי ראייה מזה דא"י גבוהה מכל הארצות כפירש"י בפסוק מהרו ועלו אל אבי אבל בב"ר אמרו והלא חברון בהר נתונה ואת אמרת מעמק חברון ולא הביא ראייה מהיכן למדו כן עכ"ל, ודחק מאוד לתרץ. ואיני רואה כאן קושיא דרש"י לא מייתי ראייה שחברון, היא גבוה יותר מן המקום ששלחו שם אלא אפי' אם נאמר חברון נמוך ממנו מ"מ קשה לשון הפסוק שקרא לחברון עמק והוא עכ"פ בהר דהא חברון הוא בנגב עכ"פ וכל צד הנגב הוא בהר שנאמר ויעלו בנגב הרי דשם עלייה על כל הצד ההיא וא"כ איך אמר כאן עמק חברון אלא היה לו לומר חברון סתם או הר חברון

אלא מעצה העמוקה כו'. הרא"ם טרח לתרץ מה עצה שייך בזה ואין צורך בזה כי דבור של הקב"ה נקרא עצה בלשון הכתוב (ישעיה י"ב) כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וגו'

ויבא שכמה, מקום מוכן לפורענות. דאל"כ למאי נ"מ סיפר הכתוב ביאתם לשכם אלא הו"ל לומר וימצאהו איש יהיה איזה מקום שיהיה, אלא בשביל שהיה מוכן לפורענות. ואע"ג דהקלקול נעשה בדותן מ"מ העצה היתה זה בשכם

(טו) וימצאהו איש, זה גבריאל,. בתנחומא מביא ראיה שנאמר, והאיש גבריאל, מוכח מזה דעכ"פ מלאך הוא ועל זה מביא איזה מלאך היה אבל צריך הוכחה על זה דשמא בן אדם היה איש זה, ונראה הוכחה לזה מדאמר לו מה תבקש מי הגיד לו שיוסף מבקש שום דבר שמא לדרכו הוא הולך ותועה בדרכו אלא ע"כ שמלאך היה ושליח הקב"ה הוא להכנס עמו בדבור זה, כמו גבי אדם הראשון שנאמר לו איכה

(יז) נסעו מזה, הסיעו עצמן מן האחוה. דברי רש"י כאן צריכים ביאור במה שפירש הפסוק בדרך דרש כזה רחוק מפשוטו לפרש מלת דותינה היינו נכלי דתות שהוא רחוק והוא ז"ל עצמו כתב שיש לפרשו כפשוטו. וגם שינה לשונו ממקומות אחרים שרגיל לכתוב פשוטו תחילה וכותב עליו זהו פשוטו ומדרש אגדה כו' וכאן כתב פשוטו בסוף וקילסו לומר שאינו יוצא מפשוטו וא"כ למה פירש תחילה דרך דרש. ותו קשה בפסוק מאחר ששמע יוסף שאחיו חושבים להמיתו היאך הלך אחריהם דהוה כמאבד עצמו לדעת ח"ו. ונראה כוונת רש"י היא כן דיש לפרש כאן שני פירושים ועל כל אחד יש קושיא דלפי פשוטו קשה למה הוצרך לומר נסעו מזה, אלא הול"ל בקיצור שמעתי אומרים כו' וטפי קשה לשון כי שהוא מורה על נתינת טעם וכאן לא שייך זה דעל מה הוא נותן טעם. ולפי המדרש לא קשה זה דהוכרח להקדים נסעו מזה דאי לא אמר רק שמעתי אומרים כו' ה"ז כפשוטו דדותן שם מקום ולשם ילכו, מש"ה כתב תחילה נסעו מזה דלא מיירי כאן מהליכת הדרך אלא מהליכה מאחוה ממילא הוה דותינה לבקש נכלי דתות להמיתו. אבל קשה על, זה דהא סיים על זה וימצאם בדותן דזה ודאי שם מקום ממילא גם דותינה הוא שם מקום, ע"כ פירש"י דצ"ל שני הפירושים ביחד בדרך זה, דיוסף אמר את אחי אנכי מבקש הגידה כו' דהיה לו לומר בקיצור את אחי אנכי מבקש וזה מספיק על מה שאמר לו מה תבקש **(ע"ש, וכוונתו לפסקי תוס' מנחות פרק כל קרבנות הצבור, ועי' אדר"נ פל"ד ורבה במדבר פ' ג)**'