דברי דוד טורי זהב חלק א ס

ודאי שכאן לא הקפידו על פסול זונה שהרי קודם מתן תורה היה וגם יעקב ידע זה ואפ"ה הקשה להם שעשו כך, אלא ע"כ דהאי זונה פירושה הפקר והיינו אם לא היינו עושים נקמה היתה נחשבת מכאן ואילך להפקר והשתא מיושב מה שמתרגם יתעבד ית אחתנא דקשה דבריו אהדדי דמדפירש לשון יתעבד דהוא בלשון נפעל סתמי [עם זאל ווערין גיטאן] ועל זה שייך אחר כך עם אחותנו דהוא מדבר דבר הנעשה היאך יהיה נעשה עם אחותנו, וע"כ היה ראוי לתרגום שיתרגם על מלת את עם כמו שתרגם והנני משחיתם את הארץ עם ארעא, וע"כ לומר שהתרגום לא בא לפרש מלת יעשה שהוא יתעבד דודאי הוא כמשמעו לשון יעביד, אלא התרגום מפרש כוונתם בזה דעל ידי עשייתו של זה תהיה נחשבת מכאן והלאה להפקר. נמצא דמ"ש הכתוב יעשה הוא כפשוטו, שהוא יעשה. וע"כ לא תרגם על את עם אלא ית להורות שהמקרא כמשמעו כפשוטו רק שהוא מתרגם כוונתו של ענין מה שימשך מזה מכאן ולהבא, וזהו ג"כ כונת רש"י שאמר שפירוש זונה כאן הוא הפקר להורות על הנמשך מכאן והלאה וזה הוא עיקר תשובתם. וע"כ לא פירש"י כלום על תיבת יעשה להורות שהוא כפשוטו ולא מלשון יעשה בציר"י כמשמע לכאורה מלשון התרגום, וע"כ הביא רש"י את אחותנו ית אחתנא שמזה משמע שאין לעקם ולפרש מלת יעשה על דרך התרגום שמתרגם יתעבד, שגם התרגום לא בא אלא לפרש כוונת הפסוק, כמ"ש רש"י בפרשת בלק על פסוק ומחץ פאתי מואב שהתרגום מפרש קיצור העברי ה"נ כן הוא. דאם אתה אומר שכוונת התרגום לפרש תיבת יעשה כאילו נכתב יעשה בציר"י היה לו לתרגם על את אחותנו עם אחתנא אלא ודאי כמו שאמרנו, (כן נראה אחר העיון והדקדוק בזה בס"ד). אח"כ ראיתי בקצת תרגום כתוב יעביד ית אחתנא,, ולפ"ז פשיטא ית אחתנא ולא עם אחתנא. ואפשר דזה כוונת רש"י לקיים הנוסח של ויעביד וע"כ זכר רש"י ית אחתנא דלנוסח יתעבד צ"ל עם אחתנא כמו שזכרנו

לה (א) קום עלה, לפי שאחרת בדרך. זה מוכח מדצריך לצווי קום עלה בית אל והלא הוא הלך לשם בלא צווי אלא הצווי היה שיקום בזריזות כי מחמת העצלות נענשת בבתך. ואע"ג דלעיל פירש"י דנענש יעקב בבתו משום שמנעה מעשו. מ"מ אי לאו דנתעכב בדרך לא היה אפשר להיות נענש בזה כי הוה שליח מצוה שקיים מאמר הקב"ה שאמר לו שוב לארץ אבותיך כו' ושליח מצוה אינו ניזוק אלא שהחטא הראשון גרם שעבר ונתעכב נמצא בשעה שנתעכב לא היה שליח מצוה ונענש כנ"ל

(ז) נגלו אליו האלהים כו' אבל אחד משאר שמות כו'. פירוש שאינו שררה ומרות לא תמצא באמת בלשון רבים

(ח) תחת האלון, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו כו'. דבר זה מבואר בילקוט מתנחומא וז"ל. כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קומה אברהם מת יצחק כהו עיניו יעקב הלך לפדן ארם יפוק עשו יימרון ברייתא ליטין ביזייא דהא כדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה אמר רבי יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פירש הכתוב מיתתה אלא מן הצד. וא"ל הא גם מיתת לאה לא הוזכר בתורה אין זה קושיא שהרבה צדיקים לא נזכר מיתתן, אלא על רבקה שהוזכר מיתתה ברמז כאן צריך תירוץ למה לא הוזכר בפירוש

(י) לא יקרא שמך עוד יעקב, לשון אדם הבא במארב פירוש דמשמע שהברכות באו בארבה ובמרמה אלא דרך שררה כיון שכבר הודה שר של עשו עליהם

(יא) פרה ורבה כו', ואע"פ שכבר נתעברה ממנו כתב הרא"ם ולא ידעתי מאין זה דלמה לא נאמר שכשנתנבא זה עדיין לא נתעברה ושהה בבית אל משנתנבא עד שנסע כמו זמן העבור ובסוף עבורה נסע וילדה בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ויש מתרצים מדכתב רש"י בפרשת וישב שיעקב שהה ששה חדשים בבית אל ובששה חדשים לא ילדה בן קיימא א"כ נתעברה קודם בואם לבית אל שהרי מיד בנסעם מבית אל ילדה עכ"ל. ואין זה כלום דמי יאמר שתיכף בנסעם מבית לחם ילדה ביום ההוא שמא אח"כ ואיזה ימים היה ביניהם והיא נתעברה בבית אל אחר שאמר הקב"ה פרה ורבה ותו דשמא ביום באו לבית אל נתנבא ובלילה שאחריו נתעברה וילדה ביום שאחר הנסיעה דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין. וצ"ל דקבלה היתה זו בידם. אבל נראה הוכחה בזה בלשון הפסוק שאמר גוי וקהל גוים יהיה ממך פתח בשתים וסיים בלשון יחיד יהיה היה לו לומר יהיו אלא דעל בנימן לא שייך לומר יהיה שכבר נתהוה שאמו נתעברה ממנו אלא שלענין הולדה שוים הם ע"כ חיבר אותם בהדדי

גוים מנשה ואפרים. משמע מדכתיב גוים לשון רבים קאמר הכי והקשה הרא"ם דבפרשת ויחי כתב ונתתיך לקהל עמים ופירש"י בישרני שעתיד לצאת ממני קהל ועמים דקהל חד ועמים חד, וקהל עמים דהתם היינו קהל גוים דהכא וע"כ כתב הרא"ם שנשתבשו הספרים של רש"י בזה, וג"א טרח ליישב ע"ש. ואני יגעתי ומצאתי בס"ד שהכל על נכון וקושיית הרא"ם דכאן מקשה רש"י בפרשת ויחי וכך הוא הענין דקהל עמים או קהל גוים יש לו שני פירושים, האחד הוא לדרוש קהל בפני עצמו ועמים או גוים בפני עצמו, דהיינו קהל מורה על בריה