דברי דוד טורי זהב חלק א נה

גמורה שאפשר שהיו ללבן בנים קטנים ולא היו ראויים לרעות צאן באותו זמן, מ"מ כיון שיש הוכחה שהיה ברכה בשביל יעקב יש לנו לומר שבבנים היתה הברכה. וא"ל א"כ למה הוצרך יעקב להביא ראיה מן הצאן ומה הוסיף בזה נראה דכיון דע"פ סימן זה פיתה לבן את יעקב שיתעכב אצלו והיה לו לתועלת שאסף מקנה גם הוא ולא רצה יעקב שיהיה נזכר ניחוש בזה ושסמך על ניחושו ע"כ אמר ללבן מה לך ולניחוש הלא אתה ידעת בלא ניחוש אלא במה שצאנך היה מעט והיו אתי ותיכף נתרבה לרגלי וא"צ לניחוש בזה, משא"כ בסימן בנים דאין כ"כ סברא לומר שבזכותו באו ואין זה בידי ע"כ צריך לך ניחוש כי אין הוכחה מסברא שבשביל יעקב הוא, משא"כ במקנה שהיה בידי ממילא על ידי ברכך ה' ית'

(ל) גם אנכי לביתי, לצורך ביתי. פי' אהיה עדיין אצלך רק שיהיה תועלת לי לא כמו שהיה עד הנה, דא"ל דרצה לעקור משם דהא אח"כ לא ביקש יעקב רק שיתן לו הטלואים ונקודים, ויש להקשות למה לא השיב יעקב תיכף כשאמר לבן נקבה עלי שכרך היה לו לומר לא תתן לי מאומה כו'. ותו במ"ש גנוב הוא אתי גניבה מאן דכר שמה. ונראה דיעקב אמר ללבן אתה אמרת ברכני ה' בגללך פירושו שהברכה שלך היא ובזכותי באה לך ואני איני אומר כן אלא ויברך ה' אותך לרגלי דהיינו דהברכה אין לך חלק בה ובעבור הנאתי באה לך, וא"כ מה שאמרת נקבה שכרך עלי אם אקבל שכר ממך תבא הברכה על השכר שאקבל ממך ואתה לא תהיה בכלל הברכה ואם אהיה שותף עמך בריוח הצאן הנולדים אז יהיה לי חשד גניבה משא"כ אם גם אנכי עושה לביתי תהיה הברכה בביתי בלי שום חשד ויאמר לבן מה אתן לך תן לי עצה מה אתן לך באיזה דרך שתהיה עמי ולא יהיה לך חשד ויאמר יעקב לא תתן לי כו' ואז תהיה שותף ואעפ"כ לא יהיה חשד

(לב) והיה שכרי, אותן שיולדו מכאן ולהבא כו' כדי להבין פסוק זה והפסוק והכשבים הפריד יעקב וגו' לפי פירש"י נראה שהוא דהיה נמצא בהם כבשים שהם נקודים וטלואים וגם אותם שאינם נקודים וטלואי' אבל יש בהם סימן אחר שיש להם חום אבל בעזים לא נמצא בהם רק נקודים וטלואים ולא חום כלל. ושה כולל כבשים ועזים, נמלא דה"ק קרא הסר משם כל שה דהיינו עזים כמו שמצינו שה עזים וגם שה כבשים ועל שה עזים נקט נקוד וטלוא שאין בהם אלא שינוי זה, ואח"כ אמר וכל שה חום בכשבים דהיינו בכבשים נוסף סימן אחד שהוא חום ואח"כ אמר וטלוא ונקוד בעזים אע"ג שהזכיר זה תחלה מ"מ אצטריך דל"ת שה הראשון מיירי בנקבה דוקא דאז שייך לומר שלא יאמר שע"י שהיא עקודה ע"כ מולידה עקודים אבל בזכר עקוד לא אמרינן כן דקי"ל בפרק אותו ואת בנו דיש פלוגתא אי חוששין לזרע האב הו"א כמ"ד אין חוששין וקרא איירי בנקבה קמ"ל קרא יתירא דעזים דשם מיירי עכ"פ בנקבה ממילא רישא איירי בתישים וע"כ אמר הכתוב אח"כ תישים העקודים ואח"כ עזים בשעת מעשה דהסר ובסמוך נפרש קרא דוהכשבים הפריד. ומ"ש רש"י שלא תאמר ע"י הזכרים שהן נקודים כו' פירושו וכ"ש נקבות

(לג) וענתה בי וכו' ובגניבה הוא שרוי אצלי. הוסיף לשון זה דודאי עיקר החשד על הנחשד שהוא גנבו וא"כ למה אמר גנוב הוא אתי ולא אמר גנבתיו, ע"כ אמר דה"ק דאפי' לא תחשוד אותי כ"כ דשמא בא מעצמו כההיא דאמרינן הגודרות אין להם חזקה מ"מ לא יצאתי מידי חשד שבגניבה שרוי אצלי אע"פ שמעצמו נכנס שם

(לד) לו יהי כדברך, הלואי שתחפוץ בכך. ואע"ג דכבר חפץ בכך וא"ל שלא יתחרט היה לו לומר הלואי שלא תתחרט. נראה דקשה לו בלשון הן לו יהי כדברך כפל לשון, ע"כ פירש דה"ק עכ"פ יהיה כך שלא תטול כלום אף אם לא תתרצה שסמך על שקרותו ורמאותו ואני חושב שגם אתה חושב כן ובשביל כך אתה אומר דבר זה ולא בנפש חפיצה הלואי שתחפוץ בעצמך כן ולא מפני המורא ממני (לז) מקל לבנה, עץ הוא ושמו לבנה. דאי לבנה ממש למה, הוצרך לקלוף העץ כדי שיתראה הלובן

ולוז, ועוד לקח מקל לוז הוסיף לשון ועוד לקח דל"ת כי היכא דלח הוא תואר לאותו עץ ששמו לבנה ה"נ הוי לוז שם תואר לאותו לבנה

(לט) אל המקלות, אל מראות המקלות יש להקשות הא פירש"י בסמוך על והיה שכרי שלא תאמר ע"י הזכרים שהם נקודים תלדנה כו' ולמה היה עושה תחבולה. ואע"ג דארז"ל שהותר לו לעשות רמאות דכתיב עם עקש תתפתל מ"מ קשה מאי עדיפייהו דמקלות ממה שלא רצה להניח שם נקודים של לבן. ויש לתרץ דכל מה שיעשה ע"י צאן לבן יש איסור בדבר דה"ל כמשתמש בממון חבירו שלא מדעתו ע"כ עשה ע"י המקלות שמותר לעשות תחבולה

עקודים, משונים במקום עקידתם. לעיל גבי התישים העקודים לא פירש כן, נ"ל דשם שפיר י"ל שעוקדים אותם שם ומחמת העקידה נעשה לבן באותו מקום, אבל כאן כתיב ותלדנה עקודים משמע משעת לידה ועדיין לא עקדו אותם.. ע"כ צריך לפרש שבמקום שרגילים לעקדם קאמר. כנ"ל נכון: (מ) והכשבים הפריד יעקב, הנולדים עקודים כו'. הרמב"ן הקשה על זה וז"ל