דברי דוד טורי זהב חלק א מח

החלוקה של נחלת שני עולמות אמר שגם יעקב יהיה לו חלק בעוה"ז דהיינו רבי שלא פסק משלחנו תענוגי עוה"ז, וע"כ היה בבטן אחת להורות השוואה זאת (כנ"ל נכון)

ויש מקשים הא אמרינן בגמרא דרבי אמר בשעת פטירתו ולא נהניתי מעוה"ז אפי' באצבע קטנה, ולק"מ דכיון דרבי היה עשיר גדול ומזונות שלו כדרך העשירים היה זה להכרח המאכל שלא היה יכול לאכול בלא זה ולא קרוי תענוג אלא מה שיכול לאכול בלא זה והוא מתאוה למותרות

ממעיך וגו' זה לרשעו אע"ג דגם בבטן היה פונה לרשעו כשעברה על פתח בית ע"ז מכל מקום מה שהיו בבטן אחת היה סימן שעכ"פ תהיה השוואה ביניהם כמו שזכרתי קודם לזה

(כה) כלו כאדרת שער, מלא שיער כטלית כו'. רש"י נשמר שלא נטעה לפרש אדרת הוא בגד דק כמו שמצינו באליהו שהיה לו אדרת וישימה על פניו וא"כ מ"ש אח"כ שיער פירושו שאותו בגד דק נעשה משיער וא"כ מ"ש כולו פירושו שכל גופו של עשו היה כאותו בגד דק הנעשה משער וא"כ אין שום משמעות במה היה דומה לאותו בגד דק ע"כ, פירש דהאי אדרת אין פירושו כההיא דאליהו אלא כההיא דיהושע אדרת שנער אחת שהיא בגד עב וגס ועשויה מצמר ומליאה שיער דהיינו הנימין הנמשכים מן השתי וערב שקורין קא"ץ בלשון אשכנז, וא"כ מה שאמר כולו פירושו מלא כל גופו משיער כמו שמלא אדרת משיער

(כו) ואחרי כן יצא אחיו, שמעתי מדרש אגדה וכו'. הוכרח לזה מדאמר ואחרי כן יצא אחיו לפי סדר הפסוק היה לו לומר יצא שני כיון דאמר תחילה הראשון כמו שהקשה רש"י תחילת בראשית, ע"כ מתרץ המדרש דבאמת אינו שני אלא ג"כ ראשון

בעקב עשו סימן שאין זה מספיק כו', בא לתרץ למה הוצרך להודיע מקום העכבה שנית למה באמת הוא עכבו כלל, על כן תירץ סימן הוא כו', ועל קושיא השנייה אמר שבדין עכבו

בן ששים שנה, עשר שנים משנשאה כו'. כן הוא במדרש, ובפרק הבא על יבמתו (דף ס"ד) איתא ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וזכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם כו' ולילף מיצחק (ששהה עשרים שנה דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ולא נשא אחרת) יצחק עקר היה יודע שמחמת עצמו הוא) אברהם נמי עקר היה (והיאך ילפת מיניה) ההוא מיבעי ליה להא דר' חייא בר אבא למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב (כלומר יצחק עקר היה מש"ה לא נסב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים להכי כתביה רחמנא למגמר מיניה שנותיו של יעקב ולא למגמר מיניה אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע"ג דעקר היה ילפינן מיניה דאי לאו הכי למאי הלכתא כתביה רחמנא) עכ"ל הגמ' עם פירש"י וכתבו התוס' על מאי דפריך ולילף מיצחק וא"ת יצחק נמי לא שהה יותר מעשר דהיה ממתין עד שתהיה בת י"ב וראויה להריון, וי"ל דמדרשים חלוקים הם ועוד דדורות הראשונים היו מולידין הרבה קודם זה הזמן עכ"ל. וא"כ קשה על רש"י דכאן שכתב שהיה ממתין עד שתהיה בת י"ב שנים וזה נגד הגמרא שאמר הטעם מפני שעקר היה. ועוד שרש"י אמר כאן כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה ובגמרא אמרינן שהוא עצמו ידע שהוא עקר ונ"ל לתרץ דרש"י לא מיירי כאן מענין הנזכר בגמרא דבגמרא איירי אם חייב לישא אשה אחרת בזה אמרו לפי שיודע היה שהוא עקר, ובאברהם אע"פ שהיה ג"כ עקר מ"מ יתורא דקרא קמ"ל דנילף ממנו לזמן עשר שנים אבל ביצחק ליכא קרא יתירא. ולא אמר שם שאין לילף מיצחק לפי שהיה צריך להמתין עד שנת י"ב דכיון שיש נשים באותו הזמן שהיו מולידות קודם כמ"ש התוס' היה לו ליצחק להחמיר על עצמו לישא אחרת דשמא היתה רבקה מן המולידות קודם ע"כ הוצרך בגמרא לומר הטעם לפי שעקר היה. ורש"י כאן לא מיירי אלא מענין התפלה כמו שסיים רש"י שאחר ששהה עשר שנים האחרות התפלל עליה, ועל זה קשה למה לא התפלל קודם, ועל זה תירץ דהמתין להתפלל עד שתהא בת י"ב שנים דקודם לזה אין תועלת בתפלתו, אלא מה שסיים רש"י ואח"כ צפה והמתין כו' כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה קשה כיון שע"פ הגמרא ידע שהוא עקר מהיכן ידע אח"כ שהיא עקרה הא היה העיכוב מצדו

וכדי ליישב הגמרא ע"פ המדרש דהיינו פירש"י צ"ל שהתפלל על עצמו באמת קודם לזה אחר שראויה להריון והיה בטוח שתפלתו נתקבלה וראוי להוליד רק שלא ידע אם היא עקרה עד אחר עשר שנים אחר שראויה להריון, ובאמת לא נתרפא הוא עד שתתרפא גם היא כי אין תועלת ברפואתו לחוד ע"כ אמרינן שפיר בגמרא ששניהם עקרים היו עד שנעחר לו הקב"ה אחר שנודע לו שהיא עקרה ואז התפלל עמה ג"כ דהיינו שיתן לו בנים ממנה ויעתר הקב"ה לשניהם בפעם אחת. וזה מכוון בפסוק שאמר לנכח אשתו כי עקרה היא ודרשינן בגמ' לנכח אשתו שגם הוא היה עקר, ועל זה קשה למה סיים לומר כי עקרה היא אלא העיקר כמו שזכרנו דכיון שראה שהיא לא נתעברה ממילא עקרה היא וא"כ פשיטא שגם הוא לא נתרפא עדיין כיון דאין ברפואתו לחוד תועלת. וע"כ דקדק רש"י ואמר והתפלל עליה דהיינו שכבר התפלל על עצמו ולא היה