דברי דוד טורי זהב חלק א מז

ההוא קלסתר פניו דומה לבעלה. ותירץ חותני הגאון מהר"ר יואל ז"ל (הב"ח) שבגמרא בפרק הפועלים איתא שבשעת הסעודה שעשה אברהם אחר לידת יצחק והיו שם רבים והיה בהם לצים שאמרו כן מה עשה הקב"ה הפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם ממילא קודם לזה היו הכל רואים שלא היה ליצחק תחילה אותו קלסתר עד שנהפך בשעת הסעודה. וזהו העדות הגדול שהעידו

(כ) בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם כו'. לא בא להביא ראיה על שהיה בן מ' דכי לא סגי במה שאמר הכתוב בפירוש שהיה בן ארבעים. אלא דרש"י מתרץ מה דקשה לאיזה צורך הזכיר הכתוב שהיה בן, ארבעים בשעת נישואין שלו מה שלא מצינו בשאר אבות, והא דכתיב אצל עשו ויהי בן ארבעים כו' היינו משום להראות מעשיו שנמשל לחזיר כמו שפירש"י שם, לזה תירץ דהכתוב מורה לנו דין אחד בזה דהיינו שאם תחשוב שנותיו של יצחק תמצא שהמתין עד שהיתה רבקה ראויה לביאה ומזה נלמוד לכמה דינים בתורה חיוב ופטור

בת בתואל וכו' אלא להגיד שבחה כו'. קשה מאי בעי הכא בהך שבח. ותו דכבר ידענו שהיתה בת בתואל ואחות לבן לעיל וממילא יש שבח שלה, ותו יש לדקדק מ"ש רש"י אחר זה לו ולא לה שאינו דומה כו' דכיון שנתכוין הכתוב לשבחה למה הזכיר גנותה שלא נתקבל תפלתה, ותו לשון רש"י שסיים לפיכך לא ולא לה האי לפיכך הוא מיותר לגמרי ונראה דהכתוב בא כאן לקשור הענינים ביחד דהיינו שבא לומר שיצחק היה בן אברהם ממילא היה צדיק בן צדיק ורבקה היתה בת רשע, ואמר בזה דאע"ג שיש שבח מצד צדקות שלה מ"מ ויעתר לו ה' ולא לה כיון שאינו דומה כו' ודבר זה נתכוין הכתוב לגלות לנו. וזהו שכתב רש"י לפיכך כו' אין זה כוונת רש"י עצמו אלא הכתוב אומר האי לפיכך כו' כלומר כיון שזכרתי לך שזה צדיק בן צדיק והיא בת רשע ע"כ ויעתר לו ולא לה

(כא) ויעתר לו, נתפצר ונתפייס ונתפתה לו צריך ביאור על ג' לשונות אלו ונראה שהביאור הוא ע"ד שכל מי שאינו מרוצה עם חבירו וצריך לבקש הרבה באיזו שאלה ממנו תחילה רשות שיניח לו לדבר הרבה, אח"כ יראה לו שאין בלבו עליו שום נטירה, ואח"כ מתקרב יותר אל עצמו ממש. על זה שייכים ג' לשונות אלו. רבוי דברים, ריצוי, ופתוי. דלשון פתוי הוא קירוב ממש כלשון יפתה איש בתולה, וע"כ כאן שאמר תחילה אתר הוא רבוי ומביא אח"כ לידי ריצוי ואח"כ לפתוי, ופתוי נלמד מלשון לו שאמר הכתוב והוא מיותר אלא מורה על קירוב דלו ממש והיינו פיתוי. וא"ל מנלן לשון ריצוי דילמא אין כאן אלא רבוי ופתוי, די"ל דרבוי הנזכר כאן הוא מיותר שהרי כבר נאמר ויעתר יצחק דאינו שהרבה בתפלה אלא דמורה על דבר שנמשך מן הרבוי דהיינו ריצוי ולו מורה על הפתוי

ואגב זה אני אומר שלכאורה יש לומר בתחינה של שומר ישראל התרצה והתפתה כמו שהוא בדפוסים חדשים, דאילו בנוסח התרצה והתפייס הוא כפל לשון שריצוי ופיוס הוא ענין אחד אבל פתוי הוא טפי מרצוי כמו שזכרנו. אלא שראיתי ברמב"ן בפסוק וכי יפתה איש שלשון פתוי שייך על מפתה לשקר, ע"כ אין לומר והתפתה כאן

לנכח אשתו, זה עומד בזוית זו. מלשון לנוכח קא דייק דאילו היו עומדים בשורה אחת בשוה אין זה נוכח, ועוד מאי נ"מ מזה, אלא דקמ"ל אותו חדר שהיו מתפללים שם דומה למזבח ובקרבן של מזבח היה הדין שמזה על שתי זויות דהיינו שתים שהן ארבע ה"נ היה בתפלה שלהם הדומה לקרבן היו מכוונים שתי הזויית דהוה כמו ד' רוחות

(כב) ויתרוצצו וכו' בנחלת שני עולמות ודאי אין שייך מריבה בזה התלוי לפי מעשה האדם, אלא שפשוט שהעוה"ז שייך לעשו ועוה"ב ליעקב אלא שצדיק אוכל פירות מצותיו בעוה"ז משא"כ בעוה"ב אין לעשו שום זכות בו ובדבר זה היה מריבה ביניהם

(כג) ויאמר ה' לה, ע"י שליח. י"מ מדלא כתיב ויאמר לה ה', ולי נראה דמוכח כן מדכתיב ותלך לדרוש ולא כתיב ותלך לשאול אלא דלשון שאלה שייך כשאחד שואל מחבירו עצמו אבל לא אם ע"י שליח דבזה שייך דרישה שדרש אחר הענין, וא"כ היתה השאלה ע"י שליח בודאי גם התשובה היתה ע"י שליח

שני גוים בבטנך, גיים כתיב (חסר וי"ו), פי' גאות שהיתה להם הנאת עוה"ז. וצריך ביאור למה צריך להשיב דבר זה ואין זה תשובה על שאלה שלה למה זה אנכי, ותו למה פירש"י הך גוים שהוא חסר יותר משאר חסרות שבתורה ונראה דקשה עוד למה אמר תחילה שני גוים ואח"כ שני לאומים, אלא דהוכרח להשיב זה כדי שלא תקשה מאחר ששני גוים יש שם אחד צדיק ואחד רשע למה באו בבטן אחת ולא נולד כ"א בפני עצמו מה חיבור יש להם, וכן לענין נחלת שני עולמות שהם מתנגדים זה לזה. לזה תירץ דהך גוים אינו לשון רבים כפשוטן אלא לשון גוים דהיינו גאות וה"ק קרא בבטן יהיה להם קצת השוואה ואחר יציאה מהבטן יהיו לשון רבים דשני לאומים יהיו ויפרדו, והוא בענין זה דעל חלוקה של אחד צדיק ואחד רשע אמר דגם מהרשע יצא צדיק והיינו אנטונינוס שהיה מלך אדום והיה לו חיבור גדול עם רבי, וכנגד