דברי דוד טורי זהב חלק א לא

אית להו עם נסכים דבתרוייהו כתיב בפ' שלח לך כי תבאו אל ארץ וגו' אבל קרבנות היו מקריבים גם במדבר בבמה ומלכי צדק הוציא לו מידי דלא יקריבו אלא אחר ביאתם לארץ דהיינו לחם ויין משא"כ בקרבנות. וזה מדוקדק, בל' רש"י שאמר שיקריבו שם בניו פירוש אחר ביאתם לכאן לירושלי' והכל נכון בס"ד)

(כ) ויתן לו, אברם מעשר. דל"ת שמלכי א צדק נתן לאברם דרך צדקה ומעשר עני כמו שנאמר ביעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והיינו לעניים ונראה כוונת רש"י במ"ש אחר זה מכל אשר לו לפי שהיה כהן ולא כתב הך לפי אצל ויתן לו מעשר והפסיק ביניהם במכל אשר לו ונראה דהצעת דברי רש"י כך, דאם נפרש שמלכי צדק נתן לאברהם הוה שפיר מלת מכל דמכל, נכסיו נתן אבל אם נפרש דאברהם נתן ואברהם היו לו שני מיני ממון הא' מה שהוא שלו והב' מה שהביא לו מהבזה ומה שהיה לו מהבזה ודאי לא נתן מעשר דהא אינו שלו וכ"כ הג"א שלא נתן מזה דאין אדם תורם מה שאינו שלו א"כ קשה מאי מכל, לזה תירץ מכל אשר לו דוקא ואח"כ כתב מנלן שהפירוש הוא כן לזה תירץ לפי שהוא כהן, פי' דקשה בקרא שאמר והוא כהן לאל עליון מאי קמ"ל בזה אלא לפרושי אתא מי נתן למי קמ"ל דמלכי צדק הוא כהן ואברהם נתן לו מעשר הראוי לכהן

* (כב) הרמותי וגו'. מרים אני את ידי. פי' דהרמותי אינו לשון עבר שהרי עדיין לא הרים אלא ה"ק עכשיו אני מרים, וכן בנשבעתי לא הוה לשון עבר ועיין בחיי שרה בפסוק נתתי כסף

השדה

(כג) ולא תאמר וגו', שהקב"ה הבטיחני לעשרני הוכיח זה מדאמר אל תאמר אני העשרתי משמע שודאי הוא העשירות אלא שמקפיד על שיסבור שמצדו בא לו ממקום אחר ומנין לו בזה אלא שהקב"ה הבטיחו על זה. ויש לדקדק למה הזכיר העשירות בזה דאטו אם נתן לו פחות מן שיעור עשירות יקבל ממנו ואינו משמע כן בפסוק. ולפי מה שזכרנו שלא נתן מעשר מן השביה אתי שפיר דאמרינן בגמ' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וע"כ אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר ממנו וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי את אברם כי נתתי לי ממון שיתן מעשר ממנו ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כי הקב"ה הבטיחני בזה

(כד) הנערים, עבדי אשר הלכו אתי. צריך להבין פירוש הפסוק לדעת רש"י שכתב אשר הלכו אתי אצל הנערים ובפסוק נזכר אצל האנשים והרא"ם עשה כאן ב' חילוקי' נערים ואנשים ואשר הלכו אתו הוא לשון רש"י ולא לשון הפסוק ואין דבריו נראים לי בזה אלא אין כאן אלא חד מילתא דהיינו שכבר אכלו עבדי אברהם מן השביה ולפי דעת אברהם שאינו רוצה ליהנות ממנה ראוי שישלם משלו סך אותה האכילה, ע"כ אמר רק אשר אכלו הנערים וקראן רש"י עבדים כלומר אעפ"י שהם לי עבדים ומוטלים בפרנסתן עלי זה לא אשלם, ולענין שיטלו חלק קראן אנשים כאילו הם אנשים אחרים וע"כ אמר ולא עוד אלא אפי' מה שמגיע לחלקם והוא בעין יטלו כי אינני מוותר ממה שמגיע להם. ומ"ש אשר הלכו אתי קאי על שניהם על האכילה ועל הנשאר בעין כלומר אף שהלכו אתי ומוטלים עלי כעבד לאדונו מ"מ אינני מוותר בזה. ואמר רש"י ועוד ענר ואשכול כו' להורות שדוקא כאן מתחיל ענין אחר אבל קודם לזה הוה ענין אחד ותרוייהו קאי אכל עבדיו נערים ואנשים

טו (יא) וישב. ואין מניחין אותו מן השמים. רבים הקשו היה לו לפסוק לומר וישב אותו לשון יחיד. ולק"מ דפירוש אותם היינו מן הפגרים השיבו הקב"ה דנקרא בשם אברם והוה כאילו נאמר מאותם, וכיוצא בזה נאמר ותמלא הארץ אותם דתרגום שם מנהון ה"נ כן הוא וראיתי בשם מהרא"י שדחק עצמו לתרץ קושיא זאת ואין צורך

יז (א) והיה תמים. שתי עינים שתי אזנים כו' פירוש שהיה חסר ה' שלימות באיבריו וכשנתוסף לו ה' נשלמו לו דהיינו ראש הגויה שהיא המילה וב' עינים וב' אזנים ונראה שהוא ע"ד הפסוק אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. וכתב הר"ן בנדרים לפי שאלו האיברים הם שלא ברשות האדם שבעל כרחו שומע או רואה. וראש הגויה הוא הגיד, וכתבו המפרשים לפי שכל גידי הגוף נקשרים בגיד

(ג) ויפל אברם וגו' לא היה בו כח לעמוד פירוש בכל הדברות שדבר עמו עד עכשיו היה מנהגו כן ועכשיו נתקן לו תקנה ע"ז ע"י המילה: **(אמר המגיה בבחרותי אמרתי דהוכחת רש"י דאברהם היה מעשר מדכתיב בקרא ויתן לו ל"ל תיבת לו דא"א דמלכי צדק היה מעשר ונתן לאברהם הוה ידעינן מתיבת ויתן לחוד דהא מיניה איירי קרא ומלכי צדק הוציא לחם גו' וברוך אל עליון אשר מגן צריך וגו' הוא מדיבור של מלכי צדק לאברהם א"כ ל"ל תיבת לו דהא מיניה וביה בדיבורו של מלכי צדק ובהדי הדדי קאי אלא ע"כ צ"ל בתיבת לו להי וכו אתא דאברהם נתן לו, ומדוקדק כן דרש"י אינו מוציא ומכניס מהפסוק רק הני שתי תיבות ויתן לו ומפרש כנ"ל ואינו מביא וגו' כדרכו אלא כמ"ש. (כ"ד אהרן הלוי הורוויץ הנ"ל):)**