דברי דוד טורי זהב חלק א ל

אלהים לנו. וגם כאן אמרינן שפיר דמ"ש במשלי שם רשעים ירקב רמיזא כאן באורייתא

(יג) רעים בגופם כו'. ובתרגום אמר איפכא והיא פלוגתא בגמרא

(יד) אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו. והא דכתיב לעיל וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך וגו' אף ע"פ שהיה לוט עמו כדכתיב שם וילך אתו לוט וגו' שאני התם שהיה לצורך אותו מקום דוקא כדי שיבנה מזבח במקום ההוא כשבא לארץ משא"כ כאן דהדבור לא תלוי במקום ההוא וכן מצינו במשה שבא הדבור לו בעמדו לפני פרעה בפ' בא אע"פ שלא היה הדבור במקום הטומאה במצרים אח"כ אלא משום דהכרח היה באותו פעם

(טז) אשר אם יוכל איש כשם שא"א לעפר וכו' דלא תימא מדסיים זרעך ימנה ה"ק אם יהיה הדבר שיוכל עפר להמנות אזי ימנה גם זרעך וזה ודאי אינו שא"א בעולם למנות לעפר אלא דה"ק כשם שבאמת א"א לעפר כו'

יד (א) אמרפל. הוא נמרוד, מדכתיב מלך שנער ובנמרוד נמי כתיב כן

(ב) שנאב, שונא אביו שבשמים, הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר לחוד,. משום שראה בפסוק דתחילה אמר ברע מלך סדום ואת ברשע הפסיק ביניהם במלת ואת ואח"כ אמר שנאב כו' ושמאבר ולא אמר ואת שמאבר, אלא דקמ"ל דאלו היו דומים זה לזה ברשעות וא"כ צריך שיהיה נזכר הרשעות דדילמא אשתני בצדקות, ע"כ אמר דדייקינן בשמה דזה מורה על שנאת אביו וגם זה כן ששם אבר לקפוץ ולמרוד, (כנ"ל נכון)

(ה) הזוזים. הם זמזומים. דבפ' דברים חשיב רפאים ואימים וזמזומים, ולא חשיב זוזים וכאן לא חשיב זמזומים אלא הך זוזים דכאן הם זמזומים דהתם

(ז) שדה העמלקי, עדיין לא נולד עמלק הרא"ם הקשה דמשה רבינו קרא המקום בשם שהיה בימין ואין כאן דבר עתיד. ולא הבנתי הקושיא דהיא גופא קמ"ל רש"י דלא תימא שבשעה ההיא היה שמה שדה העמלקי שהרי עדיין לא נולד אלא לפי שאח"כ תהיה שמה כן קראה הכתוב בשעה הקדומה גם כן הכי

(י) בארות בארות חמר, לטיט של בנין. פי' שבאמת לא היה שם טיט דא"כ היה מלך סדום נטבע אלא שנוטלין משם אדמה ואח"כ עושין מהם טיט אבל המדרש מפרש כפשוטו שהיה שם טיט והא דלא נטבע לפי שנעשה לו נס. והך שנוטלין משם אדמה נראה פירושו שהיה שם קרקע יבשה בלי חפירת באר אלא על ידי נטילת האדמה נעשה שם עמק ונעשה באר כן הוא פי' רש"י: האמינו באברהם למפרע. הרמב"ן, הקשה דהא מלך סדום עכו"ם היה ויאמינו בו עע"א ויחזיקו בו ידי העכו"ם, ותירץ שכשעבר אברם בשובו אז היה ניצול מלך סדום ממילא יאמרו שבשביל אברם נעשה הנס. ואין סדר הפסוק מורה לזה אלא נראה שהרגישו שלא זכותו גרם לו להנצל דא"כ למה לא גרם זכותו שיהיה ניצול במלחמה והיה מנוצח מן ד' מלכים ומה יועיל לו נס בבריחתו אלא ע"כ שלא בא הנס לו אלא להראות שאפשר להיות נס ולגופו לא אצטריך אלא בשביל שיאמינו באברהם שהוא ראוי לנס והוא הכה המלכים

(יג) ויבא הפליט. שפלט מדור המבול. דנצטננו צדי התיבה ושם היה עומד. ויש מ"ד דבא"י היה דשם לא היה המבול אלא דהקשה ע"ז הרמב"ן בפסוק והנה עלה זית טרף בפיה, שאף שבא"י לא נפתחו המעיינות אבל המים נתפשטו בכל העולם. ואפשר שהיה איש גבוה והיה יכול לעמוד על איזה הר

ומתכוין שיהרג אברהם. זה כתב לדעת המדרש שפלט מדור המבול דקשה לאיזה צורך הזכירו שנפלט מן המבול בשלמא לפי מ"ד האחד שייך להזכיר שנפלט מהמלחמה וגילה לו תיכף ענין המלחמה מה נעשה שם אבל לפי הב' קשה ותירץ שמתכוון היה לישא את שרה.. ואותן הנפילים הנזכרים בסוף בראשית שלקחו בנות האדם כמוזכר שם הנפילים היו בארץ ועוג זה מהם היה והלך אחר מעשיו הקדומים בזה: (יד) וירק. וכן אריק חרבי. עיין מה שכתבתי בפ' בשלח על אריק

חרבי

(יח) לחם ויין, כך עושים ליגיעי מלחמה,. דקשה למאי נ"מ קמ"ל, הך הוצאה דלחם ויין וכי כ"כ חידוש הוא אלא דקמ"ל בזה דהיה הענין דהוה אפשר לאברהם להציל נפשות לוט ורכושו ולא להכות את ששבו אותם כבר מדין רודף שהנרדף יכול להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף והוא הרגו שחייב ה"נ שאברהם עשה מלחמה שלא לצורך אלא יכול להציל בלא הכאה אותם, ויש ראיה לזה מדהוצרך הקב"ה להבטיח את אברהם שלא יהיה לו עונש ממה שהרג נפשות כדפירש"י על אל תירא אברם. ודבר זה רמז מלכי צדק במה שנתן לו לחם דהיינו מה שנותנין ליגיעי מלחמה ובזה הראהו שהיה מלחמה דניחא ליה והיא הכרחית, נמצא דלחם ויין הוה רמז שאין בלבו עליו דאילו נתן לו שאר מתנות לא היה רמז בזה דאין תלוי במלחמה משא"כ בלחם ויין שדרכם ליגיעי מלחמה. אבל למדרש אגדה הוה לחם ויין רמז למנחות ונסכים: שיקריבו שם בניו, יש מקשים למה לא הוציא לו בשר לרמז על שם שיקריבו שם קרבנות. ונראה לי לתרץ דאיתא ברמב"ן בפ' שלח לך שאמרו בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ וממילא ה"ה במנחות אל חד דינא