דברי דוד טורי זהב חלק א כז

שבועה ה"נ בהכאה, נמצא דשאר מבול הוה מבול ממש כמבול של מים ושניהם לענין קללה והכאה לדרך הפסוקים שוה כמו שזכרנו אלא דמ"ש בשאר מבול אין לנו לימוד דמכח כפל הוה שבוע' דהא באשר נשבעתי מעבור מי נח לא הוזכר אלא מים לחוד, אלא כיון דחזינן דכפל הוה שבועה במבול של מים ממילא הוה ג"כ בשאר מבול נפל לשבועה. ומש"ה ניחא דבגמ' לא הביא מן לא אוסיף דשם לא מוכח שבועה אלא מפסוק ולא יכרת כו' דמיירי בשל מים. ולפי האמת אחר שנלמד ממבול מים דכפל הוה שבועה גם פסוק דלא אוסיף הוה הכפל שבועה כפירש"י, ואע"ג דרש"י כתב ולא אוסיף הוה כפל עם לא אוסיף שלפניו היינו לפי האמת דהושוו כלם ובכולם יש כפל או היקש כמו שזכרנו ורש"י נקט בקיצור והשתא ניחא מה שהקשינו דר"א נקט קרא דלא יהיה עוד המים למבול ורבא נקט קרא דלא יהיה עוד מבול שכולהו צריכי להדדי כמו שזכרנו. (דבר זה חריף ונכון בס"ד והרא"ם הקשה מנלן דכפל הוה שבועה דילמא השבועה מכח דכתיב, ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואין לומר דברית לחוד ושבועה לחוד זה אינו דבריש פ' וארא כתיב ואזכור את בריתי וכתב אחר זה לכן אמור כו' כפירש"י ע"פ אותה שבועה ש"מ דברית היינו שבועה. אבל ל"ק מידי דבפסוק זה לא נזכר אלא אתכם וזרעכם אבל לא זולתם ואילו השבועה דמי נח כתיב בה אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ש"מ שלא ירד כלל על כל העולם אלא ע"כ מכח כפל שנזכר ג"כ דרך כלל: ט (ג) לכם יהיה וגו'. כירק עשב שהפקרתי כו' מה שתלה היתר הבשר בהיתר הירק עשב שהיה כבר. י"ל דל"ת שאכילת בשר תהיה עכשיו במקום עשב שלפניו ממילא עכשיו היתר רק לבשר לחוד קמ"ל שהיתר הראשון במקומו עומד אלא שניתוסף

(ד) בשר בנפשו, אסר להם אבר מן החי כו' הרא"ם הוכיח שיש כאן ט"ס במ"ש כ"ז שנפשו בדמה דא"כ צריך כאן דמו לפרש האיסור של בשרו היאך הוא ובפ' ד' מיתות פליגי רבנן ור' חנינא בן גמליאל בהאי דמו, דלרבנן אתא למעוטי דם שרצים ולר' חנינא לאסור דם מן החי. ולפי דברי רש"י דכאן צריך דמו לגופה, ע"כ הגיה כפי מה שמצא בנוסחא אחרת ויותר נכון להגיה בנוסחא אחרת והעתיקה בקיצור מזרחי בלשון זה אסר להם אבר מן החי כלומר כ"ז שנפשו בו לא תאכלו הרי דם מן החי ע"כ וממילא הך בנפשו קאי על הבשר ועל הדם שהם אסורים כ"ז שהבהמה חיה דהיינו נפשו בו, וא"ל הא כבר נאסר אבר מן החי לאדם הראשון. דהו"א כיון שהותר איסור בשר עכשיו הותר ג"כ אבר מן החי קמ"ל דנשאר באיסור שלו

(ה) ואך את דמכם אדרוש, מהשופך דם עצמו יש לתת טעם היאך תלה מיתת עצמו בהיתר נטילת נשמה של הבהמה כל דם רציחה היה לו להזכיר כאן שלא ידמה אדם ובהמה. ונראה בדרך זה שהבהמה היא של הקב"ה והיתה אסורה לאדם בשפיכת דמה אלא שהקב"ה ויתר לנח שישפוך דמה א"כ הכי נמי למיתת עצמו דהו"א כיון שהוא ממית לעצמו מי מוחה בידו קמ"ל

(כג) ויקח שם וגו' זכו בניו לטלית של ציצית. ובפ' כיסוי הדם אמרינן בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך זכו בניו לחוט של תכלת. כאן קאי על לובן של ציצית ושם מיירי מחוט התכלת כדאיתא התם תכלת דומה לים כו' ורקיע לכסא הכבוד

ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה כו' אבל בב"ר כתוב ממשמע שנאמר וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכים לאחוריהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן, משמע שבשעת הליכתן אחורנית נתנו ידיהם על פניהם (וכ"כ הרא"ם). ולא ידעתי מה כבוד ותועלת יש מכיסוי עינים בזה כיון שפניהם לצד אחר וא"א לראות. ובלשון רש"י כאן לא נזכר זה אלא הלכו תחילה כל גופם אחורנית עד סמוך לו ואז הוצרכו להחזיר פניהם לו כדי לכסות ערותו ובשעת אותו כיסוי היה ידיהם לצד אביהם ופניהם לחוד הפכו אחורנית ונראה דתועלת כיסוי ידיהם היה בשביל שכשיגיעו סמוך לו ויצטרכו להפך עצמם לכסותו באותו רגע הוצרכו לראות ערותו קודם שהפכו פניהם אחורנית ע"כ נתנו ידיהם על עיניהם כדי שבשעת ההיפוך בסמוך לו לא יראו ערותו וא"כ דברי רש"י הם מוסכמים עם הב"ר אלא דמר אמר חדא דהיינו הב"ר הזכיר נתינת ידיהם על עיניהם ורש"י הזכיר שני הפוכים שזכרנו האחד כל הגוף והשני היפוך פניהם לחוד. ולא כהרא"ם שאמר שדברו רש"י אינם כב"ר

(כז) יפת וגו' מתורגם יפתי ירחיב. קשה למה כתב רש"י לשון מתורגם בזה. ותו מ"ש אחר זה וישכון, באהלי שם שהשכינה תשרה בישראל משמע דאלו תרי ברכות יש להם שייכות אהדדי וכפי שמתרץ במדרש חכמים אח"כ שאמר דרך רבותא כו' וא"כ צריך לתרץ לישנא קמא. ונ"ל ע"פ הגמרא דבפ"ק דשבת (דף יב) אמרי דאין להתפלל בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית מלבד בחולה יכול להתפלל בלשון ארמית לפי ששכינה עמו כו' א"כ כאן נמי התפלל נח בלשון ארמית דיפת הוא תרגום של ירחיב ותרגום הוא לשון