דברי דוד טורי זהב חלק א כו

הוא בלשון נקבה כמו בהמה שנכלל בו השור שהוא זכר והמין בהמה הוא לשון נקבה. אבל אם תאמר יונה נקבה היתה לא יתישב בה לשון זכר טרף דהיינו חטף ואילו בנקבה היה לו לומר חטפה ולפי מ"ש רש"י דטרף הוא לשון מזון אין כאן הוכחה דזכר היה

טרף וכו' לשון מזון. בפ' חלק אמרינן אמרה יונה לפני הקדוש ב"ה רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ולא יהו מתוקים כדבש ומסורין בידי אדם ומאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני דכתיב הטריפני לחם חוקי. ובב"ר אמר רמז רמזה לו אמרה לו נח מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידך. הרי שלנח אמרה כן ולא כהגמרא דסנהדרין שלהקב"ה אמרה כן, והרא"ם כתב שאגדות חלוקות הן ולי נראה דתרווייהו אמת ומוכרחים, דאילו לא אמרה אלא לנח קשה מאי נ"מ מאמירתה ומה תועלת יש לו או לה מזה. אלא על כרחך דלהקב"ה אמרה דרך תפלה שיהיה לה כן ואי להקב"ה לחוד קשה למה הוצרכה לזית וכי לא היתה יכולה לומר סתם יהיו מזונות מרורין ומתחת ידך כו' בשלמא אי אמרה לנח ודאי לא אמרה בפירוש שלא נשתנו סדרי בראשית לפתוח פה ליונה אע"פ שיש לומר שהיה לה הבנה כמו דר' פנחס בן יאיר, אלא שע"י זית רמזה לו הדיבור וזה הפירוש של ב"ר שאמר רמז רמזה לו אמרה לו כו' פי' שהאמירה לא היתה בפירוש אלא דרך רמז רמזה לו האמירה, אבל נגד הקב"ה לא שייך רמז אלא הוא יתברך ידע כוונתה ומחשבתה שהיא מבקשת ע"ז, ועוד ששה שייך לומר שהמלאך הממונה דבר בשבילה כמו שנא' בישעיה (כ"ג ד') כי אמר ים ופירש"י שר של ים. וא"ל למה לה לרמז לנח בזה כמו שזכרנו, דהיא לימדה אותו שגם הוא יתפלל ע"ז כמו שהתפללה היא. ורש"י שכתב אמרה יהיו מזונותי כו' כולל שתי האמירות דבלשון זה שייך אמירה לנח ואמירה להקב"ה כנ"ל נכון

בזה

(טז) הוצא וגו', היצא קרי אמור להם כו', כתב החילוק שבין הכתיב שהוא הוצא ובין הקרי שהוא היצא, דלפי הקרי הוה פירושו שעל ידי אמירתו יצאו משם מעצמם. ולפי הכתיב שהוא הוצא פירושו אתה בעצמך תוציאה

(כא) לא אוסף וגו', כפל הדבר לשבועה כו' בפ' שבועת העדות (ל"ו) ולא יהיה עוד המים למבול א"ר אלעזר לאו שבועה דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול. וקשה דר"א יליף מקרא דלא יהיה עוד המים למבול, ורבא מביא קרא דלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ותו יש לדקדק כאן דלמה יליף רש"י מן לא אוסיף דילמא חד לא אוסיף קאי על קללת האדמה, והשני קאי על הכאת כל חי,. וא"ל דא"כ לימא ולהכות כל חי בלא כפל לא אוסיף דהו"א דלמא על שניהם יחדיו אמר שלא אוסיף דהיינו קללה והכאה אבל אחד מהם יהיה לזה חילק אותם ואמר בכל אחד לא אוסיף. ותו קשה דשם במה שיליף רבא בגמ' מדכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ דאין שם כפל דצרכינן לתרוייהו דאיתא בגמ' ובמדרש על פסוק ה' לעמו יתן בשעת מתן תורה נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו שמא מבול הוא מביא אמר להם כבר נשבע שאינו מביא מבול דכתי' אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' אמרו שמא מבול של מים אינו מביא אבל של אש מביא אמר כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כל עיקר שנאמר, ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר. א"כ צריך כאן שתי הבטחות אחת למבול של מים ואחת לשאר מבול ואין כאן כפל לשון ותו קשה איך מביא מפסוק זה ולא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול אדרבה הא נזכר שם מים בהדיא ונראה לפרש דאנו צריכין כאן לימוד על שבועות שתים שהן ארבע דהיינו שני מבול ישנן אחד של מים ואחד של שאר מבול ובכל אחד צריך שבועה על שנים. דהיינו אחד על, קללת הארץ שנטשטשה בשעת המבול. שנית על הכאת האדם כמ"ש ולא אוסיף להכות כו' ודברים אלו מצינו מפורש בפסוקים דהיינו בפסוק לא אוסיף כו' יש שם קללה והכאה וכן בפסוק ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ נזכר בו הכאה ברישא ובסיפא קללה דהשחתת הארץ ובסיפא אמר סתם שלא יהיה שום מבול הן של מים הן שאר מבול, דא"ל דקאי דוקא על שאר מבול דהא מבול מים נזכר סמוך לו וא"כ גם בזה נכלל מבול של מים וצריך שיהיה בכל כפל שידמו על השבועה שהוא בדרך זה שבמבול של מים שנזכר, בו תחילה לענין הכאה יש עוד פסוק ע"ז ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, אלא לענין קללה דהארץ אין שם כי אם פסוק אחד דהיינו סיפא דקרא שזכרנו ואפילו הכי היה שם דהיינו מכח היקש להרישא דלענין הכאה יש שם כפל ושבועה ה"ה נמי בסיפא דלענין קללה הוה שבועה, כ"ז הוא במבול של מים וכן הוא ממש בשאר מבול הנזכר בפסוק לא אוסיף דמיירי בשאר מבול דהרישא מיירי לענין קללה דיש שם כפל עם פסוק דלא יהיה עוד, מבול לשחת הארץ דמשמע אפי' כל מבול אלא דבסיפא לענין הכאה אין שם אלא פסוק אחד דהיינו ולא אוסיף להכות כו', ולא נמצא פסוק שני בשאר מבול לענין הכאה אלא דילפינן בהיקש הסיפא מן הרישא דלענין קללה דשאר מבול יש שם כפל והוה