דברי דוד טורי זהב חלק א יח

בו מיתה, כדרך שאמרו גבי אונס תחילתו באונס וסופו ברצון מותרת לבעלה א"כ עתה שהנגיעה שלך היה באונס ממילא האכילה ג"כ אין בה חיוב מיתה. וע"י זה אכלה ממנו

(ו) כי טוב העץ להיות כאלהים. הא דהפכה הסדר מן אמירת הנחש, נראה דיש כאן שני פקיחת עינים כמ"ש רש"י אח"כ על ותפקחנה לענין חכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש כו', מש"ה מתורץ באמירת הנחש ונפקחו עיניכם ואח"כ והייתם כאלהים ואח"כ ידיעת טוב ורע, דקשה ממ"נ אי חשוב חשיב קודם היה לו לומר כאלהים תחילה ואי חשוב חשיב באחרונה לימא כאלהים באחרונה, ולפמ"ש יש לתרץ דמש"ה הפסיק באלהים בינתיים דאילו חשיב פקיחת עינים אח"כ הו"א הראשון טפי חשוב ופקיחת העין הוא כפשוטו ראות העין, וע"כ סמך כאלהים בין תרווייהו דתרווייהו מעין מעלות אלהים הם האחת החכמה והשנית תבונה ואילו לא נכתב אלא חד הו"א דקאי על החכמה לחוד ולא על תבונה. ועפ"ז אמר הכתוב ותרא האשה כי טוב למאכל, היינו. שאמר הנחש כאלהים באמצע וזה מורה על שיווי שניהם ששניהם הם לענין חכמה דהיינו כי תאוה לעינים היא החכמה ונחמד להשכיל הוא ידיעת טוב ורע דהיינו תבונה

ותתן גם לאישה כו' וישא אחרת. זה נלמד מיתורא דעמה שבא להורות שנתכוונה שיהא אישה עמה דוקא ולא עם אחרת הן במיתה הן בחיים

(ז) וידעו כי עירומים כו' מצוה אחת היתה בידם כו'. ועכ"פ ערומים ממש היו כדלעיל אלא שהפסוק לא מיירי מזה, וא"ל דלמא לענין בושת איירי כמו שפירש"י למטה אצל מי הגיד לך כי עירום אתה, דאין שייך בזה וידעו כיון שהתחיל לומר ותפקחנה, עיני שניהם פתח בראיה וסיים בידיעה אלא היה לו לסיים ויראו כי ערומים הם, משא"כ למטה אמר לשון הגדה לחוד דלמטה לא שייך לפרש על הערום מן המצוה דבזה אין לשון מי הגיד לך שפיר דמעצמו ידע זה שהוא ערום וכאן שקאי על מצוה שפיר אמר ותפקחנה ואח"כ וידעו, דה"ק ותפקחנה שנתחכמו לתת לב על עבירה שבידם שנתערטלו ממצוה וידעו שדבר גדול הוא זה. ועפ"ז מיושב לי מה שיש להקשות בלשון רש"י שאמר שאף הסומא יודע כשהוא ערום כו' דהא כבר פירש דלא מיירי לענין ראיה אלא לענין חכמה, אלא דזה שייך, לדברי, רש"י שלפניו להוכיח דעל החכמה קאמר דאי לענין ראות העין קאמר וערומים הם כפשוטו קשה אף הסומא יודע מזה אלא דלענין החכמה קאמר וערומים הם לענין מצוה: עלה תאנה וכו' ומפני מה לא נתפרסם כו' פירוש ע"י דבר אחר מוכח זה ולמה לא פרסמו בשעת אכילה מאיזה פרי אכל (ח) וישמעו מה שמעו שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך כו'. נראה דתיקן בזה דל"ת דמתהלך קאי על הקב"ה דהיינו קול הליכה של הקב"ה שמעו, אלא ההליכה קאי על הקול וע"כ הוסיף רש"י תיבת שהיה כדי ללמד שהיה הקול מתהלך וכן איתא במדרש א"ר תחליפי שמענו שיש הלוך לקול שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים

מתהלך

, (ט) איכה כו' שלא יהא נבהל להשיב פירוש אם לא נכנס עמו תחילה בדברים והענישו פתאום היה נבהל להשיב והקב"ה רוצה שלא להעניש דרך בהלה אלא מתוך מתון כמ"ש הוו מתונים בדין

(יא) מי הגיד לך כו' מאין לך לדעת כו' עיין לפני זה בפסוק וידעו כי עירומים

(יג) כי עשית היה לו להשיב דברי הרב כו', משמע אילו היה משיב כן היה מועיל ובאמת כל המסית חייב מיתה אף אם אין הניסת שומע לו, כתבו שם התוספות בפרק זה בורר (דף כ"ט) דשאני נחש שלא נצטוה אזהרת מסית והיה מועיל לו תשובה זו משא"כ באדם המסית שמוזהר שלא להסית חייב מיד כשמסית ולא מועיל לו תירוץ זה

(טו) ואתה תשופנו לא יהיה לך קומה, דאל"כ מה קללה היה זה לנחש

ואף משם תמיתנו דהוא דומיא דהוא ישופך ראש ואף זו מן הקללה דתמיד יהיו רודפים זה לזה

(טז) עצבונך, זה צער גידול בנים הא דגידול בנים לצערא יהא, יש לי לתת טעם משום דבאותו פעם היו לה כבר בנים כמו שפירש"י על והאדם ידע מש"ה נתקללה תחילה על צער גידול בנים שיש לה כבר ואח"כ על מה שתתעבר ותלד אחר זה

יז) ארורה האדמה בעבורך מעלה לך דברים ארורים. הקשה הרא"ם דכאן משמע שאין הארורה זאת לאדמה אלא להאדם שתוליד לו דברים המצערים איתו, וכן נראה ממילת בעבורך כלומר שהארורה לא תהיה אלא בעברך מצד הנזק שיגיע לך וממ"ש אחר זה משל ליוצא לתרבות רעה כו' נראה שנתקללה היא בעצמה ופי' בעבורך הוא בסיבתך. ונראה דלק"מ דדא ודא אחת היא, דהיינו שאם נתקלל האדם בזה שתצמיח לו דברים רעים גם לה קללה תחשב ע"ד שמגלגלין חובה ע"י חייב ובפרט שזה רצון האדמה שתעשה בצמיחה דבר טוב שזה רצון קונה ונמצא ששפיר קללת האדם קללת האדמה והכל ניחא: (כא) כתנות עור י"א חלקים כצפורן כו' נראה דהני תרי דעות לאו בפירוש