דברי דוד טורי זהב חלק א יז

ס"ג) פירש"י מדכתיב זאת הפעם מכלל דפעמים אחרים שימש ולא נתקררה דעתו והקשו המפרשים היאך בא על בהמה שהרי נצטוו על העריות ובהמה בכלל עריות כדאיתא פרק ד' מיתות ומתוך זה פירשו שלא בא עליהם ממש אלא שבדעתו בא עליהם ובחכמתו לידע אם שוה טבעו לטבעם ודבר זה אינו עולה לפירש"י שכתב בהדיא ששימש פעמים אחרים,, ובאמת הקשו ישיא זו מחסרון ידיעה דאיתא פרק אחד ייני ממונות (דף ל"ח) שעה שביעית נזדווגה לו חוה כו' שביעית נצטוה כו' דהציווי על מצות שלו היה אחר זיוג חוה ודבר זה שבא על בהמה וחיה היה לפני חוה וכמו שהוא מבואר בהדיא בפסוק שלמדו ממנו איסור בהמה דהיינו פסוק והיו לבשר אחד שהוא נאמר אחר זיווג חוה. ויש שהקשו קיאך נמאס בביאת בהמה וחיל, ואין זה קשיא דמתחילה היו כל הבריות נאים ואח"כ נמאסו כמו שמצינו בנחש וה"ה בשאר בריות שהיו נבראים במאמרו של הקב"ה, ואין כלנו להפקיע דברי חכמים מפשטן: (כד) על כן יעוב איש, רוח הקודש אומרת כן. אל דל"ת שזה ממאמרו של אדם שאמר זאת הפעם כו', דזה אינו דא"כ לא היה תועלת נמשך ממאמר ע"כ יעזב כו' משא"כ ממאמר רוח הקודש שיש אזהרה בזה כמפורש אח"כ ברש"י אחר זה

שם נעשה בשרם אחד. הרמב"ן הקשה הלא אף בבהמות נעשה בשרם אחד ע"י ולד שלהם. ובאמת לק"מ דלא בא הכתוב כאן אלא לאסור ביאת בהמה וחיה כדאיתא בפרק ד' מיתות (דף נ"ח) ר"ע אומר ודבק באשתו ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד מי שנעשים לבשר אחד ע"י ולד שיולדתו יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד שא"א שיולידו וזה כוונת רש"י במה שהזכיר כאן פירוש של בשר אחד ללמד על ביאת בהמה שהוא אסור אלא דק"ל על הגמרא שאמרו ודבק ולא בזכר דהיינו שאין שייך בו דבוק כיון שאין הנשכב נהנה כדפירש"י שם ותיפוק ליה מצד שא"א להיות בשרם אחד וא"כ דבק ל"ל הא מבשרם אחד ילפינן לה. ונ"ל דאי לאו ודבק היינו מפרשים בשרם אחד היינו באיסור ביאת בהמות מצד שאין להם אחדות שאין שייך בבהמה שתהיה תמיד עמו שאין שייך אצלה להיות מתיחדת עם אדם המיחדה לה תמיד ע"כ, אין בשרם אחד שהיום היא עמו ולמחר עם אחר, וקצת דומה לפירוש זה פירש הרמב"ן על ודבק ע"ש, ולפי זה עם זכר היה מותר ששייך בו שיהיה תמיד עם המיחדו לו ודומה לזה שמצינו בגמרא בג' דברים שלגבי פרסיים שאין כותבין כתובה לזכרים, מש"ה כתב ודבק למעוטי זכר שאין בו דבק מנד שאין הנשכב נהנה וא"כ הו"א דבהמה שהנשכב נהנה ושייך בו דיבוק מותר קמ"ל בשר אחד דאסור. כנ"ל נכון

(א) והנחש היה ערום, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות כו' כ' הרא"ם משמע דס"ל דמתחלת אאא נעשו מפני הצינה והחום שלא היו יכולים להתקיים בזולתן, ומש"ה קשיא ליה דהיה לו לומר ויעש לאדם ולאשתו כתנות תיכף אחר ויהיו שניהם ערומים, שאילו היה סובר שלא נעשו אלא מפני שהיו מקפידין על גילוי ערוה לא הוה קשיא ליה מידי שהרי המקומות כסדרן היו כתובין וכו' שלא היו מקפידין אלא לאחר הקפדת גילוי ערוה וזה לאחר שאכלו מעץ הדעת ונפקחו עיניהם כוץ, לא שכן הוא מנא ליה שהכתנות היו מתחולת בריאתן מיד מפני הצינה וחום דשמא המקראות כסדרן שזה היה אחר החטא כו' ולא תירץ על זה כלום ולי נראה דכתנות עור היו מיד בשעת קריאת שמות דכן משמעות הפסוקים ויקרא שם אשתו חוה וכו' ויעש ה' כו' כתנות עור דסמוכים זה לזה היו אלא דאפי' הכי היו ערומים דכתיב כתנות עור ואמרינן במדרש רבה שהן דבוקין לעור ופירש"י בשם תנחומא שמתוך דקותן היו דבוקים לעור ולא היו מרגישים בהם ומש"ה היו כערומים בעיני כל וע"כ מקשה רש"י שהיה לסמוך כאן עשית כתנות עור וללמד שאע"פ כן היו ערומים בעיני כל ועוסקים, בתשמיש, זה מוכח מייתור לישנא דאמר האדם ואשתו וכבר זכר זה במ"ש שניהם ערומים אלא להורות בעסקי איש ואשתו

אף כי אמר שמא אמר לכם. האי שמא אינו פירוש של אף דאין פירוש תיבת אף כן אלא פירושו של כי דהיינו דילמא וה"ק אף גם זאת יש לחוש דשמא היה הציווי על כל עצי הגן. ויש לתת טעם מאיזה צד בא לו דבר זה שיהיה אסור בכל עצי הגן. ותו קשה מי הכריח לחוה להוסיף איסור נגיעה מעצמה, ותו קשה מה אמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' הא נגיעה אין בה איסור אלא מעצמה אמרה כן, ותו דנגיעה אינה ראיה דנעשה ע"י אונס של דחיפה, ותו קשה מאין ידעה שאין מיתה בנגיעה דשמא עדיין תמות קודם כלות היום. ונראה לתרץ הכל, דיש לדקדק דאמר הקב"ה יתור לשון דהיינו תיבת ממנו דדי לו לומר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, אלא ודאי ה"ק מכל עץ הגן תאכל מצד הדין אבל מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל פירוש מכל עץ הגן מצדו, וזהו ממנו פי' בשבילו. והשיבה לו חוה אין הפירוש של ממנו כמו שאתה אומר לאסור שאר העצים אלא הפירוש הוא שאפילו נגיעה אסורה פירוש ממנו ובשביל אכילה, ודחפה הנחש לנגוע ואמר שלפי פירוש שלך מותרת את גם באכילה דהא איסור אכילה ואיסור נגיעה אחד הוא ואכילה בלא נגיעה אין