דברי דוד טורי זהב חלק א קעט

אבל ואכניש משמע שע"י דבורו בעלמא הכנישם בלא טורח כלל (כנ"ל נכון)

(ב) ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת. נעתיק המקומות בענין זה אם זה נדחה מפני זה. כאן אחד מהם דהיינו מה שהוא קודם דוחה את שאחריו. שנית לעיל בפרשת תשא בפסוק ואתה דבר כו' אך את שבתותי תשמורו שם המאוחר שהוא שבת דוחה המוקדם שהוא מלאכת המשכן שלישית בפרשת קדושים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שם, דוחה ג"כ המאוחר שהוא שבת דוחה כבוד אב ואם המוקדם לו. רביעית סוף בהר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו דרשינן ביבמות (דף ו') יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי כו' כולכם חייבים בכבודי, הרי ג"כ דהמוקדם דוחה המאוחר,. וצריך ליישב ענין זה, ונראה בדרך זה דבכ"מ אזלינן בתר המוקדם שהוא חשוב יותר דוגמא לזה מצינו מה שאמרו בפסוק ארץ חטה ושעורה דהמוקדם חשוב להמאוחר, אלא דבמקום שיש טעם למה שהקדימו אזלינן בתר הקדימה ומש"ה כאן אזלינן בתר הקדימה כמשמעות דברי רש"י שכתב הקדים אזהרת שבת כו' ובפרשת תשא דאזלינן בתר המאוחר היינו מפני שיש שם לימוד ואתה דמשמע ואע"פ שהזהרתיך על מלאכת המשכן כו' וכתב שם אך את שבתותי כו' כפי שביארנו שם. ובפרשת קדושים יש שם ג"כ לימוד אני ה' אלהיכם כולכם חייבים בכבודי דהיינו שבת וכמ"ש התוס' בריש יבמות (דף ו'). ובפרשת בהר דדרשינן שם ג"כ כולכם חייבים בכבודי דהיינו גם שם כתיב אני ה' כמו שזכרו בגמרא הנ"ל ולכאורה קשה ל"ל זה תיפוק ליה דשבת הוא קודם בפסוק, נראה לתרץ דשם יש טעם בלאו הכי על הקדמת שבת דהיינו כדי ללמוד על מה שנזכר שבת קודם שהיינו מה שאמרו שם בפ"ק דיבמות (דף ו') ת"ל שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם פירוש אפילו לאחר שנחרב וכיון דאנו צריכים לזה ממילא אין הוראה מי ידחה את מי ע"כ צריך אני ה' דכולכם חייבים בכבודי ממילא שבת קודם (ועיין מה שנכתוב עוד בס"ד בפרשת קדושים מענין זה)

(ג ) לא תבערו אש כו' ללאו יצאת. פירש"י בפרק כלל גדול שאין חייבין עליהם כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא כמו שאמר בה, וי"א לחלק יצאה דהבערה היתה בכלל לא תעשה מלאכה ולמה יצתה להקיש אליה כל, שאר המלאכות שנכללו שזה מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא, ובפ"ק דיבמות (דף ו') פירש"י שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות לכך יצאה הבערה לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה כו'. ובפ"ק דפסחים פירש"י לחלק יצאה של"ת העושה ד' או ה' מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא חטאת אחת דהא חד לאו איכא בכולהו וחד כרת לפיכך פרט בה בפני עצמה להקיש אליה מה היא מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה לעצמה אף כל כו'. וכתב הרא"ם דדברי רש"י בפסחים וביבמות סתרי אהדדי דביבמות משמע דאי לאו לא תבערו הו"א אם חלל שבת בכל המלאכות פחות אחת אינו חייב סקילה עד שיחלל בכל המלאכות וא"כ אם חילל שוגג בכל המלאכות פחות אחת וכ"ש ד' או ה' מהן אינו חייב חטאת מאחר שאין בזדונן כרת ואילו בפסחים משמע מרש"י דאי לאו לא תבערו הו"א העושה ד' וה' אבות מלאכות בשוגג חייב חטאת אתת, ועוד היאך הוה אמינא לפרש ההיא דלחלק כרש"י דיבמות (שם) והלא המקושש שלא חילל אלא למלאכה אחת ונגזר עליו סקילה ושמא י"ל דהוראת שעה היתה כו' עכ"ד. והנה קושיא ראשונה אין לה מקום דודאי התורה באה להזהר מכל הטעות ששייך לטעות ואין כל הטועים שוים דזה הטועה סברתו כך וזה כך ואין שייך להקשות אהדדי אלא אחר האמת, וכאן יש סברא לטעות שאינו חייב על כולן אלא אחת, ויש סברא לטעות ולומר שודאי חייב על, אחת ג"כ אלא שאם עשה הרבה שאינו חייב אלא אחת ואין כאן סתירה מטועה זה לטועה אחר. וקושיא שנייה ג"כ לא ידעתי התחלה בה, דהיא גופה קא דכל עצמו של פסוק דלא תבערו קמ"ל דלא תקשה לך על מה שתמצא שהמקושש נתחייב מיתה ולמה נתחייב והלא היה יכול לומר אל המתרים בו אני איני חייב אלא אם אעשה כל חילולי שבת והיאך דנו אותו ע"פ התראה שהתרו בו, ע"כ כתבה תורה הך לא תבערו להורות על חילוק מלאכות דחייב גם על אחת מהם ואין כאן קושיא כל עיקר

(ה) נדיב לבו, על שם שלבו נודבו קרוי נדיב לב. הרא"ם כתב על רש"י, אבל לא תיקן כלום בוי"ו של לבו שהיה ראוי להיות נדיב לב עכ"ל, וג"א דחק בזה. ונלע"ד דהוי"ו הוקשה לו לרש"י זו הוי"ו למה, והייתי טועה לפרש דה"ק הנדיב שמנדב את לבו כמו נשא רגליו שפירושו שהאדם בכל איבריו נשא רגליו והכא נמי כן נמצא דהאדם הוא קרוי נדיב לפי שהוא מנדב את לבו. והאמת אינו כך דבשלמא בנשא רגליו שייך לומר שהאדם הוא המתעורר לזה שיהיה רגליו נישאים וכן, כיוצא בזה משא"כ בנדבה שאין שייכות להאדם לנדב אם לא מצד הלב דבשאר איברים אין שייכות נדבה כלל. ע"כ פירש"י דהך לבו הוא פירוש על שם שהוא מנדבו