דברי דוד טורי זהב חלק א קפ

להאדם וע"כ הוא אינו קרוי נדיב לחוד אלא נדיב לב לפי שלבו של אדם הוא המנדבו לא זולתו וע"כ כתיב נדיב לבו בוי"ו להורות על זה שלבו הוא עצמו המנדבו לאדם. ושמו של אדם קרוי נדיב לב. דלענין קריאת השם של אדם אין שייך לקרותו נדיב לבו דזה שייך דוקא לנתינת טעם למה נקרא נדיב לב דבקריאת שם אין מזכירין טעם למה נקרא כך. (כנ"ל נכון

(יז) את עמודיו ואת אדניה, הרי חצר קרוי כאן כו' צריך לתת טעם דהיאך יאמר שני הפכים בנושא אחד דהיינו במקום אחד, ובג"א כתב דהאדנים הם לשון נקבה לפי שהם יש להם בית קבול והעמודים הם לשון זכרים וע"כ נקרא החצר בלשון שניהם ולא מתיישב בזה דהא עכ"פ החצר עצמו הוא נזכר בלשון שניהם וכי בשביל שיש בו נקבה יהיה הוא נקרא לשון נקבה דרך משל מי שיש לו בנות אין שייך עליו לומר לשון נקבה כיון שיש לו נקבות ונ"ל דהענין הוא שהחצר עצמו שייך בו שניהם דכל משפיע הוא לשון זכר ומקבל השפע הוא לשון נקבה וכאן בחצר המשכן הוא מקבל שפע הטוב מן השמים ואח"כ משפיעו לישראל ע"כ נקרא שמו על שניהם: ואגב נזכיר דמיון לזה מה שפירשתי על פסוק אך בצלם יתהלך איש יצבור ולא ידע מי אוספם נתכוין בזה דבשעת בריאת האדם כתיב נעשה אדם בצלמנו פירוש שהוא יתברך אמר להמלאכים ונתכוין שיהיה אדם כדמותו יתברך שהוא נותן ומשפיע לכל ברואיו ויהיה ג"כ בדמות המלאכים שהם המקבלים שפע ממנו יתברך ורצה שיהיה אדם מקבל שפע ממנו יתברך וגם משפיע לאחרים דהיינו שיתן צדקה לעניים. ואמר בזה אך בצלם יתהלך איש פירוש שבצלם אחד לבד יתהלך האיש שרוצה להיות מקבל שפע כמלאכים לא להיות צלם השני שהוא, משפיע לאחרים ע"כ יצבור תמיד הון רב ואינו נותן צדקה, ע"כ לא ידע מי אוספם ולא יהיה תקומה לו

(כב) וכומז כלי זהב הוא נתון כנגד אותו המקום כו'. כאן קבל משה אותם ובמראות הצובאות היה משה מואס בהן כמו שפירש"י לקמן בפרשה זו וברמב"ן שם. ומתרץ דכאן נתערבה כל הנדבה אבל שם נעשה כלי מיוחד מזה שנעשה ליצר הרע דהיינו הכיור לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר, לו כן מפי הגבורה, ובזה עדיין הקושיא דהא משה לא ידע עדיין שיעשה מהם כיור עד שאח"כ בחר לו יה ועשה מהם כיור וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. וצריך לצרף לזה מ"ש הרמב"ן אח"כ וז"ל והיה נחושת קלל ממורט ויפה וע"כ ייחד אותו מתחילה לכלי הזה כו' עכ"ד. והשתא דאתית להכי יש לתרץ בקיצור דשאני במראות דלא נשתנו ממראיתן ממה שהיה בתחילה שבמראה נחושת קלל משתמשות הנשים בראותם שם מראיהן ואע"פ שנעשה מהם כלי אחר עדיין פעולתן במקומה עומדת ומשתמשים בהם למראה משא"כ בכומז שאחר השינוי נעשה בהם פעולה אחרת ופעולה הראשונה אינה והוה שינוי וסברא זו כתב בג"א ונכון הוא

(ל) חור בנה של מרים היה. דקשה למה הוצרך הכתוב לייחס אחר דור שלישי שהוא חור אלא ש"מ שיש איזה מעלה בו, וכן אח"כ אצל אהליאב קשה למה הוצרך לומר ואתו אהליאב דמשמע בדומה לו כדדרשינן מן אתך דכתוב אצל משה, ע"כ רש"י גם שם בא ליתן טעם ע"ז

לו (ה) מדי העבודה, יותר מכדי צורך העבודה. קשה לי מרבים ל"ל הא סגי אם יאמר העם מביאים יותר מכדי צורך העבודה. ותו קשה במ"ש אח"כ היתה דים כו' והותר, ל"ל דים כיון שאמר והותר הלא בכלל מאתים מנה. ונראה דרש"י הוקשה לו קושיא זו, ועוד הוקשה לו מאי שתי המלאכות שהוזכרו אח"כ ומפרש דמלאכת עבודה עצמה יש בה שיעור ומלאכת עבודת ההבאה היא יותר מכשיעור הזה, כי הדרך שמשערין בשעת ההבאה יותר מכדי צורך ואין מצמצמין וכאן היה בשעת ההבאה יותר אפילו משיעור ההבאה שהיא בלא צמצום והיה הרבה טפי ע"כ אמרו מרבים העם להביא מדי העבודה פירוש יותר מכדי העבודה הרבה, דמה שמביאים יותר מצמצום עבודה עכ"פ נקרא עליה שם עבודה דאפשר שיבא לידי כך באיזה צד שיהיה משא"כ בזה שנראה לכל שיהיה הרבה מן השיעור ואין שייך בזה לומר שהוא בלא צמצום. וע"כ אמר אח"כ שמלאכת העבודה היתה דים לכל עושי מלאכת המשכן לעין כל יתר מהראוי להביא בלי צמצום דאז אין כאן מותר הנראה לעין, אבל כאן היה עוד מותר על הדיים שהוא בלי צמצום

(ז) והותר כמו והכבד את לבו פי' מקור הפעולה וחסר למ"ד כאילו כתיב ולהכביד וחסרון הלמ"ד כאן הוא הכרח דלשון והותר בלא, למ"ד משמע שכן היה שהיה מותר וזה אינו דהא רש"י פירש כאן שעל ההבאה קאמר ולא היה שום מלאכה עדיין שיפול שם מותר ע"ז אלא, ר"ל ולהותיר דיפורש גם על העתיד שהיה שם אפילו כדי להותיר בשעת עשיית המלאכה: