דברי דוד טורי זהב חלק א קעח

דוקא ממה שהוא באדמתך והיינו משובח דאדמתך שנזכר במקום אחר, אבל כאן אין בא להורות על המשובח אלא דכיון שכבר נזכר שבעה מינים שנשתבחה בהם א"י, ע"כ הזכיר כאן רש"י המשובח

ודבש הם תמרים. לא הדבש ממש דא"כ אין כאן ז' מינים אבל מזית שמן אין חשש לומר שמן ממש דהא כתיב תחילה זית ואח"כ שמן, זית העושה שמן קאמר, אבל בפרשת כי תבא איתא ברש"י, זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ונראה דכאן לא בא רש"י לתרץ דהא אינו מז' מינים אלא דלפי מה, שזכרנו דכאן נזכר אדמתך דהיינו למעוטי שאר דברים שאינן מפרי האדמה ע"ז צריך לתרץ ודבש דל"ת דהוא דבש דבורים וא"כ אינו מן האדמה לזה אמר שהוא דבש תמרים

לא תבשל גדי וכו', אחד לאכילה ואחד לבישול הרא"ם כתב וא"ת מאי שנא בשר בחלב מכל איסורין שבתורה שבכולן כתיב לשון אכילה וכלל בו גם ההנאה ואילו הכא חלקן הכתוב וכתב אזהרה אחת לאכילה ואחת להנאה ותירץ הרמב"ם בס' המצות (מל"ת קפ"ז) שלא היה אפשר לכתוב באיסור בשר בחלב לשון אכילה לפי שכל איסור שנכתב בו לשון אכילה אינו עד שיהנה ממנה באכלוהו אבל אם פתח פיו ובלעו או אם אכלו חם עד שנשרף גרונו וכאב בעת אכילתו פטור חוץ מבשר בחלב דחייב כמ"ש בפרק שני דפסחים (דף כ"ה) לפיכך לא כתב בו לשון כולל בו האכילה וההנאה ע"כ. ובג"א טרח הרבה לתרץ למה לא כתב כאן לשון אכילה ואיני יודע למה לא תירצו כמ"ש ביו"ד סי' פ"ז דהוציא אכילה בלשון בישול לפי שאין חיוב באכילה אא"כ הוא דרך בישול כו'

גדי כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש כו',. קשה דאמאי לא נימא אף בהמה טמאה במשמע ולד רך ממנה יהא חייב ובגמרא פרק כל הבשר אמר שמואל גדי להוציא את הטמאה נראה לתרץ דהא דילפינן דגדי משמע ולד רך מדכתיב גדי עזים א"כ דוקא במין בהמה טהורה מיירי דומיא דעזים שאצלו שם יש עליו שם גדי בעודנו רך, אבל בטמאה אין עלין שם זה,. וא"ת א"כ למה יליף שמואל להוציא טמאה מיתורא דגדי תיפוק ליה אפילו אם נכתב חד גדי אנו ממעטים טמאה דאינו גדי וי"ל דהא ע"כ אנו מרבים אפילו מה שאינו גדי דהיינו בשר בהמה גסה וזה ע"כ אתיא לחיוב דאי גדי דוקא למה הוצרכה תורה למכתב בחלב אמו יצא בשר עוף שאין לו אם והלא אינו גדי אלא ע"כ גדי לאו דוקא הו"א דה"ה בשר טמאה קמ"ל יתורא דגדי. והשתא ניחא נמי למה באמת לא כתבה תורה בשר סתם דא"כ הוה משמע גם טמאה. וא"ת כיון דחזינן רבוי ומיעוט דהיינו דיש גדי מיותר ובא למעט מה שאינו גדי, ויש כאן רבוי דהיינו מדאיצטריך רחמנא למכתב בחלב אמו פרט לעוף ש"מ דגדי לאו דוקא ואף שאינו גדי אסור מנלן דהרבוי הוא לבשר גסה והמיעוט הוא לטמאה דילמא איפכא. וי"ל דכיון דבטהורה יש עכ"פ איסור כשהיה גדי נמשך האיסור עליו אף ביוצא משם גדי משא"כ בטמאה שלא היה מעולם שם גדי עליו מסתבר למעטיה. כנ"ל (כט) כי קרן כו' ומהיכן זכה משה לקרני ההוד. צריך טעם למה שהביא רש"י מדרש זה שאינו צורך לפשוטו של מקרא ואין זה דרכו של רש"י ותו דהלשון של ומהיכן משמע שנקשר עם מה שכתב לפני זה. ונראה דמתרץ בזה מה שקשה על מ"ש לפני זה דכאן מיירי בלוחות אחרונות ולמה לא היו באמת קרני ההוד בלוחות ראשונות דלכאורה אנו אומרים שזכה לה ממעלת הלוחות, ולמה יש מעלייתא באחרונות טפי מהראשונות, מש"ה מביא רש"י דמהיכן זכה משה כו' וזה בא לו דוקא ע"י מעשה שהיה קודם אחרונות

פרשת ויקהל לה (א) ויקהל משה, למחרת יום הכפורים דאל"כ היה לו לפרש אימתי היה אלא ע"כ קאי אדסמיך ליה שירד מן ההר עם לוחות אחרונות והיינו ביוה"כ כדלעיל בפר' כי תשא וסמוך לאותו הזמן ממש היה זה

לשון הפעיל. הרא"ם הוקשה לו למה צריך רש"י לפרש זה דודאי מצד דקדוק הלשון כן הוא. ותו קשה במ"ש והוא לשון הפעיל דמשמע שיש לו שייכות עם מה שלפניו ולא קרב זה אל זה. ונראה דקשה למה הוצרך כאן לומר ויקהל. ותו לשון כל עדת בני ישראל, עדת ל"ל, ע"כ פירש"י ע"ד שמצינו בפרשת חקת כל העדה פירש"י כל העדה כולם שלימים הכי נמי כאן היו כל עדת בני ישראל שלימים לפי שמחרת יוה"כ היה שנמחל להם עון העגל וע"כ אמר ויקהל שהוא לשון הפעיל ע"פ דבורו היו מיד נאספים וצייתים ליה ולא היה צריך לטרוח באסיפתם לפי שכולם קדושים היו, וע"כ התרגום בזה ואכניש ולא כיש תרגום וכנש דאילו כן היה פירושו דבידים דהיינו בטורח גדול הכניסם