דברי דוד טורי זהב חלק א קעז

הבטחה ע"ז לעיל אלא פני ילכו, דזהו בקשה ראשונה אבל על בקשה שנייה לא השיב שם הוא יתברך ע"ז ע"כ ביקש כאן שתתקיים, ע"כ הוצרך הוא יתברך לומר אעשה נפלאות

(יד) ואכלת מזבחו, כסבור אתה שאין עונש. הוצרך להוסיף זה דקשה דתחילה אמר וזבחו לאלהיהם ואח"כ אמר מזבחו דהיינו לצורך עצמו ע"כ פירש דה"ק פן תכרות ברית כי תבא לידי עבירה עמהם במה שהם זונים אחרי אלהיהם שהוא דבר היותר חמור והדר פירש מה הוא זה שמביא לידי אותו החטא החמור אומר לך כי ואכלת מזבחו כלומר שאינו לשם ע"ז אלא לסעודת משתה שלו ואתה אוכל דברים כשרים כדאיתא בפ"ק, דע"ז (דף ח') אע"פ שאוכל משלו כו' ע"כ אמר רש"י כסבור אתה שאין עונש על זה. ובאמת זה מביא לידי ולקחו מבנותיו כו' מכח זה והזנו את בניך לאלהיהם, ע"כ השמר לך שלא תכרות עמו ברית (כא) בחריש ובקציר תשבות למה נזכר חריש וקציר פירוש דהא הרבה מלאכות נאסרו בשבת אלא דקאי על איסור שביעית ולא על שנה שביעית עצמה דכבר מפורש בה אלא אתוספת שביעית דהיינו ערב שביעית ומוצאי שביעית, זה דברי ר"ע בפ"ק דר"ה (דף ט') והי"א שמביא רש"י הוא דברי ר' ישמעאל דס"ל שם דבחריש וקציר מיירי בשבת וקמ"ל דקציר שהוא מצוה מותר לקצור בשבת דהיינו עומר וקרי ליה מצוה משום דבעינן דוקא שיהיה נקצר בפירוש לשם עומר, משא"כ בחרש שאם נחרש סתם די בכך ע"כ אין קרוי מצוה אפי' אם חרש לשם עומר, ע"כ אמר מה חרישה רשות פירוש אפילו אם חרש לשם עומר כיון שאין הכרח לזה. ותוספת מחול על קודש יליף ר' ישמעאל מן ועניתם את נפשותיכם, בתשעה דהיינו שמתחיל להתענות מבעו"י אין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין ת"ל שבתכם ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה לכדתניא כו' כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה כו', והקשה הרא"ם כי היכי דלר"ע ילפינן כל תוספת חול על הקודש מחריש וקציר לחוד ה"נ נילף לר' ישמעאל מן ועניתם דכתיב גבי יוה"כ ולמה לי קרא דשבת ושבתכם לענין שבתות ויו"ט ותירץ דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ובחנם טרח בזה לפע"ד דודאי מיוה"כ לחוד לא מצי למילף שאר תוספת דאיכא למפרך מה ליוה"כ שכן ענוש כרת, אבל החריש וקציר שפיר ילפינן מינייהו לכל דבר עוד כתב הרא"ם בשם התוס' שהקשו כיון שמקרא דמקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות שבפרשת וילך משמע דבשנה ראשונה של שמיטה קמיירי ולמה נקראת שנת השמיטה, שעדיין שמיטה נוהגת בה כגון בקציר של שביעית היוצאת למוצאי שביעית א"כ לר"ע דדריש בחריש וקציר לתוספת ל"ל קרא דמקץ שבע שנים לתוספת, ותירצו דאי מהתם מקרא דמקץ שבע שנים הו"א דנוהג שביעית בשמינית לאסור פירות שביעית בשמינית ולאסור בסחורה, אבל לחרוש ולקצור לצורך אותה תבואה של שביעית כו', וכתב ע"ז הרא"ם אך קשה דלר' ישמעאל דנפקא ליה תוספת מועניתם למה לי קרא דמקץ כו' והשאיר בצ"ע ולי נראה לתרץ דאי מקרא דמקץ לחוד הו"א דאין תוספת אלא במוצאי שביעית לחוד אבל לא קודם השביעית, וכסברא זו איתא בתוס' פ"ק דר"ה שם בשם ר"ת על קושיא אחרת לומר דהו"א דוקא תוספת דקודם שביעית קמ"ל אפילו לאחר שביעית, ואנן נימא איפכא דה"א דוקא אחר שביעית כיון שכבר תפסה קדושת שביעית משא"כ קודם שביעית, וסברא זו מצינו לענין טעות בכתיבת השם דאם יש טעות במה שאחר השם כגון כ"ם מאלהיכם שאינו נמחק שכבר קדשו להשם כדאי' ביו"ד בסי' רע"ו, ה"נ כאן יש סברא קמ"ל קרא אחרינא דגם לפני השביעית יש תוספת, ובזה מתורץ גם קושיית התוס' שזכר הרא"ם עוד העלה הרא"ם בצ"ע מה שהוקשה לו לר"ע לכתוב בחריש ובקציר ולשתוק קרא דמקץ ולי נראה דקרא דמקץ אין שם יתור אלא דאנו נותנים טעם למה נקרא שנת השמינית שנת השמיטה ובכתוב אין שם יתור דהא צריך ליתן סימן באיזו שנה הוא מדבר ונתן סימן בזה

(יג) כל זכורך, כל הזכרים שבך. הרא"ם וג"א ביארו כל אחד לפי דרכו כוונת רש"י ובדרכיהם אינו עולה על לב הקורא להתיישב בדבר. ולענ"ד דכן כוונת רש"י דלפי הנראה פירוש כל זכורך כמו כל הזכרים שלך כמו בנך בתך שפירושו בן או בת שלך, וע"ז קשה דכיון שהתורה הזהירה על כל אחד מישראל, שזכרים שיש לו יראו פני ה' ולמה לא זכר אותו עצמו כמו שכתוב אצל שמירת שבת אתה ובנך כו' ע"כ פי' דפירוש הפסוק דכל הזכרים שישנן בך ישראל וא"כ כולן בכלל, (וזהו פירוש נכון לכל משכיל)

(כו) ראשית בכורי אדמתך כו' בשבח ארצך. לכאורה משמע דמלשון אדמתך ילפינן שבעה מינים. והקשה הרא"ם ע"ז דהא בפרשת כי תבא ילפינן זה מג"ש דארץ ארץ ודחק לומר דאדמתך היינו ארץ ולא תיקן בזה כלום דהא ארץ ארץ בג"ש הוא בלאו הכי שם. ונ"ל דודאי עיקר הלימוד דז' מינים היינו מג"ש דארץ אלא דעכ"פ הוצרך כאן לומר אדמתך דבלאו הכי הו"א דבכור כל היינו מכל דבר שבעולם אפי' אינו מפרי הארץ והו"א דבפירות יש חיוב בשבעה מינים דוקא ובשאר דברים יש חיוב בכל דבר מכח קרא דכאן, ע"כ כתב כאן אדמתך דהחיוב