דברי דוד טורי זהב חלק א קע

פשוט דלגבי חודש פשיטא דיום שלשים כלמטה דלא כתיב שם ימים אלא חודש דזה מורה על חידוש לבנה והיינו אחר שלשים יום והוה כמפורש אחר שלשים יום ואין משם לימוד לאותן שנאמר בם מספר ימים או שנים וזה שלא כדברי התוס' שעשו לימוד מחודש לענין מעת לעת. ולענין מחלוקת רש"י ורמב"ן לענין בן עשרים דמדבר שיוצא בצבא אם חשבינן לשנות העולם כדעת רש"י או מיום לידה כדעת רמב"ן, נראה הנכון כרש"י, דאי כרמב"ן קשה למה לא חשב בערכין שם גם לענין יוצא לצבא דאזלינן בתר לידה מעת לעת כמו דחשב שם בתי ערי חומה ועבד עברי וערכין, ומה שכתב הרמב"ן דילפינן מעלה מעלה בב"ב, היינו מה דאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ"א) דלא נגזרה גזירת מרגלים לא על פחות מעשרים ולא על יתר מבן ששים דגמר מעלה מעלה מערכין מה בערכין דיתר מס' כפחות מעשרים ה"נ במרגלים ואין זה ענין ליוצא צבא במדבר לענין מעת לעת דבזה לא נתקבלה ג"ש. ותו דבמדרש שזכרנו מבורר בהדיא כרש"י. ובג"א האריך לומר דהמנין דכאן הוא עצמו המנין של חומש הפקודים דלא כרש"י, והביא ראיה מתנחומא דאמר עשר פעמים נמנו ישראל וחשב התם אחד בירידתן למצרים ואחד בעלותם משם דכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס כשש מאות אלף בחומש הפקודים כו', הרי שלא מנה אותו של כי תשא וכמשמעות הכתוב שלא נאמר בו מנין כו' ולא קשיא מידי ממדרש זה דשם לא מנה אלא מה שבכל מנין היה בו שינוי ממנינים אחרים, משא"כ במנין דכי תשא דהיה בו ממש כמנין חומש הפקודים כחד חשיבי. עוד הקשה הרמב"ן שהרי כאן נמנו גם הלוים עם ישראל שלא נבדל שבט לוי מהם עד מנין חומש הפקודים ששם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד מכלל דעד הנה היו בכלל ישראל, וא"כ איך יתכן שיהיו כאן שני מניינים בשנה אחת דהיינו תחלה היו ג' אלפים ותק"נ יתרים עם הלוים ואת"כ באותה שנה היו כן בלא הלוים והרא"ם וג"א תירצו דגם בתחלת השנה היה המנין כן בלא הלוים ונדחקו מאוד בזה. ולי נראה דודאי היה תחלה עם הלוים דגם הם בכלל נותני שקלים כדאיתא ריש שקלים והרמב"ן מביאו אמר ר"י בן זכאי כל כהן שאינו שוקל חוטא, וכתב שם רמב"ן רמז זה יתנו ז"ה בגימטריא י"ב שי"ב, שבטים נתנו לזה, מוכח מזה דמחצית השקל דכאן היינו שקלים של של כל שנה, ולא כהרא"ם שכתב כאן דשקלים דכאן אינן אלא מצד המנין שהיו צריכים לכך ואינם ענין לשקלים דכל שנה, ולא עיין שם שפיר, אלא דמנין. הלוים לא היה מן שנות העולם כמו ישראל אלא היה מעת הולדם אפי' לרש"י, ויש טעם לזה ממ"ש רש"י בפר' במדבר אמר ר' יהודה בר שלום למוד הוא אותו שבט להיות נמנה מן הבטן שנאמר אשר ילדה אותו ללוי במצרים כו', וכאן שנזכר המנין תר"ג אלפים ותק"נ היינו ישראל שהיה מניינם מן שנות עולם וזהו ג"כ המנין של ישראל בלא הלוים בפרשת במדבר. וכאן לא נתן סכום מנין של לוים שזה נדע בחומש הפקודים אלא של ישראל לחוד שמן מחצית שקל שלהם נעשה האדנים ומשל לוים נעשה שאר מצות כמו קיץ המזבח, ויש טעם לזה, דמה ששייך למשכן היה על מעשה עגל והלוים לא חטאו בעגל, אבל בחומש הפקודים שהוא לקרבנות צבור ודאי הלוים היו ג"כ צריכים לזה כמו ישראל ע"כ זכר שם מנין הלוים בפירוש (כנלע"ד)

(כג) וקנמן בשם, לפי שהקנמון קליפת עץ כו' דקנמון הוא שם פרטי והיינו קליפת עץ מיוחד אלא שיש חילוק בהם לענין טיבותא לכך פרט הכתוב אותו שהוא טוב אבל גבי קנים הוא שם כולל להרבה קנים הן שהם בושם או אינם בושם לפיכך אמר קנה בושם

חמשים ומאתים, סך משקל כולו. בכריתות (דף ה') פריך ואימא אף קנה בושם מחציתו ר"נ, ומשני א"כ נימא קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"נ, פירוש דמש"ה הפסיק במחציתו בין קנמון לקנה בושם דלא קאי רק על

קנמון

(לא) זה, בגימטריא תריסר כו'. הך זה קאי על לדורותיכם פירוש לדורותיכם יהיו כל הי"ב לוגין קיימין

(לב) ובמתכנתו כו' אין הסך ממנו חייב. לכאורה פירושו כרת אינו חייב אלא הרוקח שהוא המפטם אבל לאו דלא יוסך עובר הסך אבל זה אינו דלא ייסך קאי על אותו של משה דסמיך ליה אבל אחר שמפטם אין בו אלא משום ובמתכנתו לא תעשו ומשום ואשר ירקח אבל הסך ממנו אחר שהורקח אין בו אפילו איסור, והא דאמר אינו חייב כו' משום הרוקחו דיש בו חיוב כרת

(לד) ולבונה זכה כו', לרבות עוד כמו אלו בגמ' פריך דילמא סמים בתרא כסמים קדמאי תרין, א"כ נכתוב סמים סמים בהדי הדדי ואח"כ נכתב נטף ושחלת וחלבנה: הקנה הקנמון, מלת הקנה היא ט"ס

(לה) ממלח טהור קדש, ממולח יהיה. כי הני תלת תיבות ממולח טהור קדש אין להם דביקות עם ועשית, דא"כ היה לו לומר והמלחתו דכן ראוי לומר אם נפרש שאתה תמלחנו וגם הם עצמם אין להם דביקות כי אין שייכות להמלחה והטהרה בהדדי וכן לענין קדושה, ע"כ מוסיף תיבת יהיה לכל אחד דכל אחד הוא נפרד מחבירו: