דברי דוד טורי זהב חלק א קסט

אימתי הביאו השקלים ממחרת יוה"כ כו' אם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חודש ניסן של שנה שניה א"כ אתה מוצא בשקלים שלשת אלפים וארבע מאות וחמשים שקלים יתרים, אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון, ולכך כלל כל החשבון כך להודיענו שהרי נכנסו חודש אחד בשנה שניה לצאתם ממצרים ונתוספו אותן של עשרים שנה במנינן על אותן שנתנו לאדני המשכן לומר לך שאין מונין להם מניסן אלא מתשרי עכ"ל. הרי שאין שום צד בעולם לומר שמונין השנים מן מעת לעת מיום הולדו, אלא שיש ספק אי מניסן אי מתשרי, ובזה הוכיח דמתשרי מונין, דאילו מניסן ממילא נשלם שנה ראשונה קודם המנין של אייר בשנה שניה, וא"כ קשה כיון דביציאת מצרים היו ת"ר אלף גברים, ובמנין הראשון שהוא בתשרי אחר יוה"כ היו שלשת אלפים ותק"ן יותר והיאך בא היתרון בשנה אחת שהרי מן יציאת מצרים עד תשרי הכל שנה אחת, אלא ודאי דמתשרי מנינן שנות האדם ממילא קודם תשרי נשלם שנה ראשונה וכשמתחיל שנה שניה היו בו שני מנינים שוים וניתוסף בהם על שנה ראשונה שלשת אלפים ותק"נ, והרמב"ן תפס הדרך שזכרנו שבעל המדרש היה פשוט בעיניו שאינו דהיינו דחשבינן שנות, האדם מעת לעת מיום הולדו, וז"ל כמו שאמרו בערכין שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה ושתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן נמנין מעת לעת, ומביא על כל אחד פסוק ומפרש שם שבבן ובת למאי הלכתא א"ר גידל לערכין והטעם מפני שכתוב בהם ומעלה ובכל מניני מדבר כך כתוב בהם ג"כ ומעלה ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמ"ש בב"ב (דף קכ"א) גמר מעלה מעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי עד אייר השלימו שנה בינתיים עכ"ל. והנה מ"ש והטעם מפני שכתוב בהם ומעלה ולכאורה אי לאו ט"ס הוא בודאי אגב חורפיה לא עיין שפיר בגמ', דענין זה דאזלינן בתר הלידה ילפינן להו מפסוקים כל אחד בפני עצמו וטעם דכתיב בהו מעלה אינו ענין לזה, אלא לעיל מביאו במשנה לענין שנת כ' כלמטה ודבר זה אינו תלוי באם אזלינן בתר לידה או בתר שנות עולם. וזה כתב גם הרא"ם אלא שגם הוא לא עיין שם שפיר בגמ' שכתב וא"ת דערכין מנלן דאזלינן בתר לידה ותירץ דהלכתא גמירי לה כו' ולדידיה קשה דא"כ הו"ל לתלמודא לומר שם דבר זה כיון שנותן שם טעם על כל אחד ונקט לימוד על כל אחד והו"ל לומר דערכין הלכתא היא ובתוס' דערכין סוף פרק השג יד (דף י"ט) כתבו טעם לערכין וזה לשונם דילפינן ליה מבן חודש דכי היכי דאינו, נערך מבן חודש אא"כ יש לו חודש שלם דלא שייך לומר דאזלינן בתר חודש העולם ה"נ לכל השאר בן חמש ובן עשרים עכ"ל פירוש דאזלינן בהו בתר לידה, ואשתמיטתיה להרא"ם תוס' אלו. אבל מ"מ יש לי תימה רבה על התוס' האלו, דא"כ למה הוצרך התנא דמשני שם לומר יום שלשים כלמטה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדין כולן משנת ששים, מה שנת ששים כלמטה אף חמש ועשרים כלמטה, אם עשה שנת ששים כלמטה להחמיר נעשה שנת חמש ועשרים כלמטה להקל בתמיה ת"ל שנה שנה לג"ש, וקשה ע"ז דכיון דילפינן שנת חמש ועשרים וששים שצריך מעת לעת, לפי התוס' מיום שלשים, ממילא ידעינן דשנת חמש ועשרים כלמטה וכמו שנכתוב אח"כ בשם רש"י דהא בעינן מעת לעת דוקא ולא צריך כלל ללימוד מן ומעלה וגם הג"ש דשנה שנה אינה צריכה. ואחר העיון נראה דדברי הרמב"ן צודקים בענין זה, דאיתא בפירש"י ס"פ יוצא דופן שכתב וז"ל ולערכין דהיכא דכתיב מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה דהא ומעלה כתיב אבל בן חמש דלא כתיב אלא מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב חמש שנים ומעלה אי לא שמעינן הכא מעת לעת הו"א שנת חמש כלמעלה להכי אשמעינן הכא דבעינן חמש שנים מלאות בכלל ערך הראשון שהוא מועט עכ"ל. הרי לפנינו דעכשיו אנו עסוקים דבעינן מעת לעת מיום הלידה, ורש"י מייתי לענין דאם יהיה שנת חמש כלמטה דנלמד מן ומעלה, אלא ע"כ דחד טעמא הוא, כי היכי דילפינן מן ומעלה דשנת חמש כלמטה, אלא בעינן חמש שנים גמורות ומלאות ה"נ לענין דבעינן מעת לעת מיום הלידה ולא ניזיל בתר שנות העולם, ויש הוכחה לרש"י בזה דא"ת דמעת לעת צריך לימוד בפני עצמו הו"ל לגמרא לומר ילפותא לערכין מהיכן נלמד אותו דבר כמו שמפרש בשאר דברים אלא ע"כ דנלמד מכח ומעלה, וע"כ לא הוצרך להזכירו דכבר הוזכר זה במשנה שם לענין חמש כלמטה, וה"ה לענין מעת לעת, וזהו נמי דברי הרמב"ן שכתב כאן, והטעם מפני שכתוב בהם ומעלה. ודברי התוספות צ"ע רב ליישבם דהם המציאו לימוד מחודש, ובזה ודאי קשה ניליף גם זה מחודש דכי היכא דבחודש הוה מעת לעת ויום שלשים כלמטה, ה"נ בשנת חמש בעינן חמש מעת לעת ולא ארבע מעת לעת, ותו ק"ל דבגמ' אמרינן בס"פ השג יד (דף י"ח) דלרבי הוי ראשון בכלל וע"כ הוה מבן חודש עד חמש שנים חמש כלמעלה אי לאו ג"ש דשנה שנה, וא"כ גבי מבן חודש דליכא ג"ש אמאי לא נימא דיום שלשים כלמעלה ממש כמו ראשון בכלל דגבי חמץ לרבי אלא