דברי דוד טורי זהב חלק א טז

במלחמה, ולי נראה כמו שכתבתי ועכ"פ דבשני פירושים של רש"י הוה שפיר טעם על חסר וי"ו שהוא למעט הנקבה כל אחד לפי דרש שלו

ב (ב) ויכל ביום השביעי כו' ונראה כאילו כלה ביום השביעי. לא שהתורה נתכוונה לומר ביום השביעי כפי שהוא דעת בן אדם אע"פ שטועים בזה, אלא דה"ק היה מצומצם כך בסוף יום ששי עד שהיה נראה כך בעיני בן אדם שהוא שביעי ונראה טעם הצמצום בזה להקל על ישראל בעשיית מלאכה בבין השמשות דלא ליחייבו, עליה עד יום השביעי בבירור מן התורה אלא מדרבנן הוה תוספות מחול על הקודש בשבת, וא"ל מנלן לפרש כן דילמא אה"נ קצת בהתחלת יום שביעי היה זה כמו אך ביום ראשון תשביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ד') דמשמע ששהא שעה אחת בו ומכח זה רמינן עליה מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא כו', וי"ל דדייק כאן מדאמר ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים ש"מ שתיכף אחר ששי כלתה המלאכה באת מנוחה וכלתה ונגמרה המלאכ' ש"מ דהמנוחה נמי נקראת מלאכה

ואחי הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל אמר רמז לזה בפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דה"ק גם ביום השביעי לא שבת ממלאכה אלא לעשות כלומר מלאכה של עשיה שבת ממנה אבל מלאכה של מנוחה לא שבת ממנה אלא היתה גם ביום השביעי

(ג) ויברך ויקדש, ברכו במן. קשה דמה ברכה היתה בשבת בשלמא קדשו שלא ירד בשבת שפיר אלא ברכה לא מצינו, שבעל כרחך היה הכרח שירד בששי כפל דאל"כ מה יאכלו בשבת, , ונראה שהברכה היתה שחלק שהיה על השבת ניתוסף בו שיהיו שלש סעודות משא"כ בשאר ימים שלא הוצרכו רק לשתי סעודות,

(ד) בהבראם כו' בה"א בראם, ולפ"ז לא ירמוז הכתוב שהכל נברא ביום ראשון אלא ה"ק אלה תולדות השמים והארץ דהיינו עוה"ז ברא הכל בה"א ורמז בזה דבדבר קל יוכל האדם לזכות לעה"ב כדאשכחן הרבה דברים כל העושה זה יש לו חלק לעוה"ב וע"כ נברא בה"א דהיא אות קלילא, וא"ל ל"ל לכתוב ביום עשות ה' אלהים כו' דתחילה קמ"ל שנברא עוה"ז בה"א ואח"כ קמ"ל דיוק דביום עשות כו' ארץ שמים היה דוקא בה"א אבל העוה"ב נברא ביו"ד

(ה) טרם יהיה בארץ כו' ואינו ל' קודם, פי' של"ת דבא לומר סדר נבראים דקודם הכל היה שיח שדה ואד יעלה מן הארץ, וזה אינו דאדרבא האד השקה תחילה ואח"כ צמח השדה, אלא דפירושו עד הוא ממילא היה תחילה שלא היה עדיין שיח השדה וכיון שפירושו כן אין נופל לשון קעש כמו שיש בלשון קודם (יג) ארץ כוש וגו' כוש ואשור עדיין לא היו, בפ"ק דכתובות (דף י') אמרי' בגמרא דקרא כתיב לעתיד לבא דכתיב חדקל ההולך קדמת אשור ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי אלא דעתידה, וכתבו התוספות בלא רב יוסף לא מצי להוכיח דאפשר דאשור וכו' היינו שם המחוז והוא מעולם שמו כך ולא שם העיר ואח"כ הקשו דמאי מייתי מאשור דאשור אע"ג דלא היה בבריאת עולם כיון דהוה בימי משה שפיר ה"ל למיכתב, ונראה לר"י לפרש דסליקא בימי משה מי הוה דקים ליה דסליקא לא הוה במי משה וסביב סליקא הולך חידקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה עכ"ל ולפי זה מ"ש רש"י כאן כוש ואשור עדיין לא היו כו' באשור יש הוכחה כמו שאמרו דאשור היא סליקא אבל בכוש אין שם הוכחה דדילמא שם המחוז הוא כך כמ"ש בתוספות לענין אשור אי לאו רב יוסף, אלא כוונת רש"י כיון דבאשור יש הוכחה א"כ ה"נ נימא כן לענין, הסמוך לו, וכן נמי בחוילה הנזכר בנהר ראשון אלא דכוש הוא סמוך לאשור בפסוק נקטיה רש"י וה"ה שלפניו כנ"ל. ובג"א האריך לפלפל זה גם הביא דברי מהרא"י דמקשה על רש"י דשמא אשור היה שם המחוז ואשתמיט מינייהו דברי התוספות שזכרתי

(יח) לא טוב היות וגו' שלא יאמרו שתי רשויות כו'. קשה הא מצות פריה ורביה לא היתה שייכה אם היה לבדו וזה אחד ממצות עשה שבתורה ומאי לא טוב דקאמר דמשמע שאין זה רק לא טוב וי"ל דודאי סופו להשיאו אשה אלא אפילו זמן מועט לא טוב להמתין בזה

(כא) ויסגור מקום החתך. בגמרא שם מקשים בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב ויסגור בשר תחתנה אלא למ"ד זנב מאי ויסגור בשר כו' א"ר זביד לא נצרכה אלא למקום חתך. ולכאורה קשה כיון דרש"י ס"ל כמ"ד פרצוף למה כתב מקום החתך דזהו אליבא למ"ד זנב ולק"מ דרש"י דקדק ממ"ש רב זביד לא נצרכה אלא למקום חתך ולא אמר בקיצור מקום חתך אלא דרב זביד, אמר דבריו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד פרצוף ותרצה לפרש ויסגור, על מילוי חסרון של צד אחד דקשה מה הוצרך הכתוב להודיענו בזה אלא דקמ"ל דמקום החתך הוצרך לסגרו שלא יהא מאוס עליו והא ראיה מן ויישן ויקח דע"כ הוא כדי שלא תמאס עליו כשיראה חתיכת בשר ה"נ לענין ויסגור. ובזה ניחא מה שמהפך רש"י וכתב לפרש ויסגור קודם ויישן ויקח המוקדם בפסוק

(כג) זאת הפעם, מלמד שבא על כל בהמה וחיה. בפרק הבא על יבמתו (דף