דברי דוד טורי זהב חלק א קסח

שהמנין היה ע"י עצמם בגלגולת, ובזה התנצלות לדוד היאך לא ידע פסוק מפורש בתורה אלא דעל הפירוש קאי שהיה נכשל בפירוש הפסוק נגד האמת

כשתחפוץ לקבל סכום מנינם. משמע לשון רשות ובאמת יש כאן חוב בקבלת מחצית השקל כמ"ש רש"י אח"כ בג' תרומות, ומפורש בפסוק ונתת אותו על עבודת אהל מועד ותו יתור לשון סכום מניינם והיה די לומר מניינם לחוד, וכן מה שהוסיף לומר לדעת כמה הם, נראה פירושו דודאי הכרח שיתן כל אחד מחצית השקל אלא שאפשר שיביאו כל אחד מחצית השקל ומשה יקבלם אבל א"צ שמשה ימנה סך הכל אלא יעשה בה מה שיעשה בלי ידיעת מספר,, כי ידיעת המספר הוא רשות בודאי, ע"כ אמר כשתחפוץ לידע סכום של אותו המנין שיבא לידך אל תהיה הידיעה מכח גלגולת ובזה היה די כשיתן כל אחד אפילו איזה דבר בעלמא וימנו אותו הדבר אלא שהציווי בא כאן שיהיה ע"י מחצית השקל שהנתינה ההיא בלאו הכי היא חיוב, ועל ידי זה תדע ג"כ המנין. כן נראה לכאורה, אלא דרש"י כתב לקמן למדת שנצטוה למנותם כו', וע"כ צ"ל דמ"ש כשתחפוץ לקבל ר"ל של"ת שתחילה ימנה אותם ואחר כך יתנו כל אחד, מחצית השקל, ע"כ אמר תיכף כשתחפוץ לקבל ועדיין לא קבלת אז יתנו,. והקשה הרא"ם כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי הגיתי למה לא היה בהם מגפה אבל אדרבה הצליחו ושמא יש לומר דאין מגפה אלא כשמונה כל ישראל בכלל כו' ע"כ. ולא דק, דאמרינן בפ"ב דיומא (דף כ"ב) הממונה א"ל הצביעו פירוש הוציאו אצבעותיכם למנין וימנו אותם מסייע לרבי יצחק דאמר אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בטלאים, הרי אפי' שלא כל ישראל בכלל אסור וקושיא מעיקרא ליתא דדוד היה מונה תחלה כל המשולחים למלחמה על ידי דבר אחר כמו בשאול שמנה ישראל על ידי טלאים והפקיד עליהם ראשים ואח"כ כשחלקם מנאם על ידי ראשים שלהם שהיה ידוע כמה יש תחת ראש זה ותחת ראש זה וע"י זה חלקם לג' חלקים אח"כ. וראיתי מי שהקשה למה לא הביא ר' יצחק ראיה מן התורה דהיינו כי תשא דכאן,. ולפי מה שכתבתי לק"מ דאפשר לומר דכאן אין מצוה במנין עצמו רק בהבאת חצאי שקלים והמנין לדעת כמה הם היא רשות כמ"ש רש"י כשתחפוץ כו' ע"כ מביא ראיה משאול דכתיב ויפקדם בטלאים ושם היה המנין של מצוה לדעת כמה יצאו למלחמה של מצוה

(יג) זה יתנו, הראה לו כמין מטבע של אש, הרא"ם וג"א האריכו בענין למה לא חשבו בגמ' ובמדרשים מטבע זו כמו שמכר מנורה וחודש ושרצים דכתיב בהו זה. ולעד"נ דשם לא מנו אלא דברים שנתקשה משה להבינם כי יש הרבה פרטיים בהם, ע"כ הוכרח הקב"ה להראותם באצבע, אבל כאן לא היה קושי במטבע של מחצית השקל ומה שהראה לו הש"י כאן נראה דרמז לו דקדושה גדולה יהיה במטבע שיתנו דהיא עצמה המטבע של אש שבאה מתחת כסא הכבוד, וע"ז אמר זה יתנו כלומר דבר זה עצמו ויוסיפו קדושה למעלה ע"י נתינת מטבע של כסף שלהם

(טז) ונתת אותו על עבודת אהל מועד כו', אבל שנות האנשים בשנה אחת נמנו. הרמב"ן כתב ע"ז ואני תמה איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים, והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד וכתיב ויהי אנשים טמאים לנפש אדם עכ"ל. ותירץ הרא"ם על קושיא ראשונה שהרי הרבה נסים היו שם והאריך להזכירם וסיים וכיון שכן איך יתמה על דור המדבר שכל עניניהם היו שלא כמנהג העולם, ותמהתי שא"כ אין קושיית רש"י מעיקרא קושיא דמה הקשה איך אפשר שבשני המניינים היו שוים דשמא כך היה הדבר ע"פ השגחת אלהי שיזדמן כך. ותו דאע"פ שהיו בני י"ט, ונעשו בני עשרים בינתיים מ"מ לא באו אלא למילוי לאותן שמתו באותו פרק, אלא ודאי דבתר הטבע אזלינן דאי אפשר שיזדמן כך שיהיו סך הנתרבים כסך שמתו ממש, אבל באמת דברי רש"י הם בנויים על יסוד אחר, ויש לו הוכחה גמורה דהיינו מה דאיתא במדרש רבה פרשת במדבר וז"ל, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', אתה מוצא המנין הזה שוה למנין שנמנו ישראל במלאכת המשכן שנאמר, וכסף פקודי העדה וכו' והוא היה בשנה ראשונה, שהרי כשקבלו עשרת הדברות מיד עלה משה לקבל הלוחות וחטאו על מעשה העגל מיד עשו המשכן והוקם באחד בניסן בשנה שניה שנאמר ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ואימתי היה המשכן הזה באחד באייר בשנה שניה שנאמר ואת כל העדה הקהילו וגו') באותו מנין שמנאן כשיצאו ישראל ממצרים בחמשה עשר בניסן כמה היו ת"ר אלף רגלי הגברים לבד מטף וכשבא למנותם בשנה שנייה באחד לחודש השני היה מוצא אותן יתרים שלשת. אלפים וחמש מאות וחמשים ואין אנו יודעים אלו היתרים אם מונה להם עשרים מר"ח ניסן של שנה שניה ליציאת מצרים או אם מונה להם עשרים מראש השנה שהוא ר"ח תשרי והוא שנה ראשונה ליציאת מצרים צא ולמד מן האדנים שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגולת מחצית השקל