דברי דוד טורי זהב חלק א קסה

דרך הנכבדים להעשות להם כן ובא הצווי שלא יכנס בהיכל מלך פתאום כי העושה כן חייב מיתה, והוא גם כן ס"ל דקרא והיו על אהרן כו' ולא ישאו עון ומתו מיירי דוקא במכנסיים ופסוק וחגרת קאי על שאר בגדים. אלא דעל רש"י קשה דהוא פירש על בצאתו ולא ימות ללמד על מחוסר בגדים וכן פירש על ולא ישאו עון ומתו תרתי ל"ל מלבד מה שקשה מן פסוק וחגרת וג"ש דחוקה. ונראה דרש"י ס"ל דגבי מכנסיים יש סברא לחיוב ביותר משאר בגדים כיון שהוא לכסות בשר ערוה ויש סברא לפטור ביותר שאינו בגד גמור ואינו נראה מבחוץ מש"ה ניחא דאי לא כתיב אלא בצאתו ולא ימות הו"א דוקא שאר בגדים שהם בגדים גמורים ונראים בחוץ משא"כ מכנסיים, ואי לא כתיב אלא והיו על אהרן כו' הוה אמינא דוקא על מכנסיים קאמר שהוא הכרח לכסות בשר ערוה קמשמע לן קרא קמא ואם כן כל הבגדים שוים בזה וקרא דוחגרת וג"ש דחוקה מיירי לענין חילול העבודה דהיא מתחללת ולא סגי במיתת הכהן וכתירוץ השני, של התוס' בשם הר"י מאורלייני"ש שזכרתי לעיל, כנ"ל בזה, והרא"ם האריך בזה ולא ירד למה שכתבנו (והוא נכון לע"ד)

(לז) על פתיל תכלת כו' והפתיל האמצעי שבראשו קשור כו'. ראיתי מקשים דהא איתא בסוף ראשית הגז תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליה ציץ נתון לקיים מ"ש ושמת אותו על פתיל תכלת והרי"ף פרק במה אשה כתב וז"ל ופירוש כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילין ועבידין כהוצא פירש סבכא וגדר קנים ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ וכן פירש בערוך ערך כפה, וז"ל כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילים מעשה עבות ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ כדאמרינן ס"פ ראשית הגז כו' ובמצח היה מונח ומצנפת על ראשו ובתחילת פדחתו סמוכה לשערו מניח את הציץ כו' עכ"ל. משמע שהפתיל שתחת הציץ היינו מה שמונח על המצח ברוחב הציץ שמונח עליו, וצ"ל דרש"י ס"ל דהפתיל שהיה על המצח תחת הציץ היה בראשו פתיל אחד קשור בו והולך למעלה על המצנפת ויורד ומתקשר ב' פתילים שהיו סביב הראש וכולם היו רחבים שתי אצבעות והם עשויים למעלה כמין כובע עוד ראיתי מקשים לפירש"י ל"ל שהיה פתיל שלישי עובר באמצע המצח אל העורף הלא יטריד מקום התפילין כדפרכינן בפ' כל הצלמים (מ"ד) גבי עטרת מלכם על ראש דוד והא קא בעי אנוחי תפילין ש"מ שהחציצה מעכבת, ואין זה קושיא כיון דהצווי היה כך אין חציצה כמו שאתה צ"ל שלא היה הפתיל שתחת הציץ חציצה בין הציץ להמצח: (לח) והיה על מצחו תמיד כו' שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה. פירוש אין חיוב להיות עליו אלא בשעת העבודה, אבל היתר יש להיותו עליו אפילו שלא בשעת העבודה וזה מבואר פ"ק דיומא (דף ז') מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו, מי משכחת לה מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי למינה, אלא תמיד מרצה הוא, וזהו בעצמו דברי רש"י כאן שכתב שהרי אינו כו' כלומר דע"כ תמיד לא קאי על והיה על מצחו ואין חיוב עליו אלא בשעת עבודה דאל"כ הרי הוא עייל לבית הכסא. וכ"כ התוס' בשם ר"ת בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך דדוקא ציץ מותר אפי' שלא בשעת עבודה דכתיב ביה תמיד, אבל שאר בגדי כהונה לא

(מג) בבאם אל אהל מועד להיכל, וכן למשכן דגם מקדש מיקרי אהל מועד כדאיתא בריש עירובין

ומתו הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים כו' כבר כתבנו שזה, קמ"ל אפי' במכנסיים שאינם בגד גמור ולא, נראה מבחוץ והיינו דסדר הכתוב תחילה ולא ימות על חושן ואפוד ומעיל ואח"כ כתונת מצנפת ומכנסיים לפי שהציץ אינו בגד וכן המצנפת אינו אלא כיסוי הראש וכתונת אינו נראה בחוץ והמכנסיים רבותא טפי שאינו בגד ואינו נראה בחוץ ואפ"ה הוא בעונש מיתה אם מחסרו, כנלע"ד

כט (א) פר אחד, לכפר על מעשה עגל בפרק ראוהו ב"ד אמרינן דשום של פרה פסול משום דאין קטיגור כו' ופרכינן והאיכא דם הפר ומשני הואיל ואשתני להיות דם אשתני והאיכא ארון וכפורת חוטא בל יקריב קאמרינן במה שחטא לא יקריבנו והאיכא בגדי זהב מבפנים קאמרינן שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כלפנים דמי. וק"ל על המקשן שמקשה מבגדי זהב למה לא היה קשה בבגדי זהב גופיה דבפנים משמש ביוה"כ בבגדי לבן ולא בבגדי זהב משום דאין קטיגור כו' כדפירש"י באחרי מות וצ"ע והקשה הרא"ם הכא בפר נמי יש לומר דהעבודה מבחוץ היא

(ב) ולחם מצות כו' הרי אלו ג' מינים פירוש הלחם הוא כולל כל המינים שיזכיר אחר זה רבוכה וחלה ורקיקין. החלה היא רבוכה שחלוטה ברותחין כל צורכה בעודה בצק ואח"כ אופה אותה בתנור ואח"כ מטגנה במחבת שהוא כלי שהיה במקדש ולא היה לה שפה סביב ולכן החלה הנאפית בו עיסתה עבה דאילו היתה רפה היתה נשפכת מהמחבת וגם היתה קשה לאחר אפייתה שמתוך שאינו יכול לתת שמן הרבה במחבת שלא ישרף היה האור שורף השמן והחלה ורקיקין הן נאפות בתנור בלבד בלא חליטה וטיגון, והחלות בלולות בשמן בעידן סולת והרקיקין משוחין בשמן אחר אפייתן: