דברי דוד טורי זהב חלק א קסד

שיעשום קרשים ואיך, אמר הקרשים בה"א הידיעה. ואני תמה על תמיהתו מי הגיד לו שלא צוה רק לשאת ארזים לא קרשים אדרבא הסברא נותנת שלא יצטרכו לשאת רק הצורך להם ומרומז שפיר בפסוק כאן מחמת קושיא שזכרנו כי רבה היא

פרשת תצוה כח (י) כתולדותם, כסדר תולדותם סדר האבנים כו' אודם לראובן כו' הקשה הרא"ם דכאן משמע ששם דן כתוב על ספיר כי סדר תולדותם הוא ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי כמ"ש רש"י לעיל גבי תולדותם, ואילו בספר שופטים גבי ויקראו בשם דן אביהם כתב רש"י וז"ל ובספר יהושע קרא שמה לשם כדכתיב ויקראו ללשם דן בשם דן אביהם מפני שמצאו שם אבן טוב ששמו לשם וידעו שהיא נחלתם, ותירץ שאין האפוד שזה לחושן לענין תולדותם דגבי אפוד הוא כסדר שנולדו דהיינו ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי וגבי חושן היה יהודה יששכר וזבולן ודן, דהיינו בני לאה תחילה קודם לבני השפחות, ובג"א הקשה דדברי רש"י דלא כמאן דבפרק אלו נאמרין אמרינן בברייתא שתי אבנים טובות היו לו לכ"ג על כתפיו אחד מכאן ואחד מכאן ושמות י"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו כו' שנאמר ששה משמותם על האבן האחת שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם, פירוש שהיה כתוב בראשונה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי והא דכתיב כתולדותם היינו אבן השני ור' חנינא ס"ל דששה ראשונים ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולן כולם על אבן אחת ועל השני בנימן דן ונפתלי גד ואשר יוסף כמו שנזכרו בתחילת שמות ומאי כתולדותם כשמות שקרא להן ראובן שמעון זולא כמו שקרא להם משה ראובני שמעוני ואם כן רש"י דלא כת"ק דלא הזכיר יהודה תחילה ולא כר' חנינא דזכר בנימן תחילה באבן השני

(לב) והיה פי ראשו כו' והיה מעשה אורג. בא לתקן שלא תטעה לומר מעשה אורג הנזכר בפסוק קאי על השפה לחוד לא על הבגד עצמו קמ"ל דקאי על הבגד עצמו, ובזה ניחא מ"ש אחר זה למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול היה, וקשה מה מלמדנו אלא דקמ"ל כמו שהשריונים היה פיהם כפול והוא מעשה אחד עם גוף השריון ה"נ בזה

(לג) ופעמוני זהב זגין עם ענבלין שבתוכם. הרמב"ן הקשה א"כ לא היו הרמונים משמשים כלום ואם לנוי היו למה עשויים כרמונים יעשה כמין תפוחי זהב, ועוד שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה בהם טבעות לתלותו בהם, ע"כ פירש שבתוכם של הרמונים ממש היו הפעמונים כי הרמונים חלולים והפעמונים טמונים בהם וקשה דא"כ היה לכתוב רמון ופעמון דודאי יש להזכיר תחילה הכלי ואח"כ מה שבתוכו

לה) ולא ימות מכלל לאו אתה שומע הן כו' בפ"ב דזבחים (דף י"ז) מחוסר בגדים מנ"ל דמחלל עבודה א"ר אבהו א"ר יוחנן דאמר קרא וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ומקשינן והא נפקא לן מג"ש דחוקה חוקה פי' דבמחוסר בגדים כתיב כתיב חוקה ובשתוי יין כתיב חוקה, אי מהתם ה"א ה"מ עבודה דזר חייב עליה מיתה אבל עבודה דאין זר חייב עליה מיתה אימא לא קמ"ל, וכתבו התוס' דמהאי קרא דוחגרת כו' יליף נמי בפרק הנשרפין דמחוסר בגדים חייב מיתה והקשה הר"י מאורליינ"ש והא מיתה כתיבא בהדיא בפרשת ואתה תצוה ותירץ אע"ג דכולהו בגדים כתיבי התם מ"מ מיתה אמכנסים דוקא כתיבא כדמשמע פשטיה דקרא דוחגרת דכתיב בפרשה שאחריה דדרשינן מיניה דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם איצטריך לשאר בגדים ומיניה לא הוה ילפינן מכנסיים דמכנסיים לא כתיבי התם ועי"ל דקרא דוחגרת צריך לחילול עבודה דמיקרי זר עכ"ל. הרי לפנינו שני לימודים על מחוסר כפורים בפרשת תצוה מפסוק וחגרת, האחד דנאמר שם חוקה לג"ש,, והב' מדכתיב והיתה להם כהונה דהיינו דוקא בזמן שבגדיהם עליהם וקאי מג"ש לחוד ה"א דוקא עבודה שיש בה מיתה, וקשה לא לכתוב אלא והיתה להם כו' וג"ש למה לי וצ"ל דוקא מדכתיב חד ליתורא ילפינן אפי' עבודה דלית בה מיתה אבל אי לא כתיב אלא חד הוה מוקמינן ליה על עבודה שיש בה מיתה וכ"ז לענין חילול עבודה. והתוס' בשם ר"י מאורליינ"ש מביאים לימוד ג' מדכתיב בפרשה זו והיו על אהרן כו' ולא ישאו עון ומתו והיינו שיש בה עונש מיתה למחוסר בגדים וקאי דוקא על מכנסיים, אבל פסוק וחגרת כו' והיתה כו' היינו לשאר בגדים, אי נמי דצריך לכתוב חד לעונש מיתה וחד לחילול עבודה. ויש כאן לימוד ג' דהיינו קרא דבצאתו ולא ימות דפירש"י כאן דמכלל לאו אתה שומע הן וחלק הרמב"ן על רש"י בזה ואמר דהך קרא לא אתא מכלל לאו כו' דזה נלמד מפסוק וחגרת וכאן לא קמ"ל אלא לפעמונים שאין בהם צורך בלבישה ואין