דברי דוד טורי זהב חלק א קנג

לומר חיים שנים ישלם ולא מתים ויש לתמוה שהניח תלמודנו ותפס, לשון המכילתא כו'. ותמהתי על גברא רבא דכוותיה שהקשה כזה דודאי דא ודא אחת היא, גם צריך להבין מהו פירוש דחיים או דמי חיים דנקט רש"י והענין הוא דבשני דברים יש חילוק בין גנב לבור האחת דהא איתא במרובה (דף ס"ה) אמר רב קרן כעין שגנב דהיינו אם הוזלה הגניבה קודם שבאו לדין מ"ט אחייה לקרן כעין שגנב, ותו מצינו בפ"ק דב"ק (דף י"א) אמר שמואל אין שמין לגנב ולגזלן דהיינו שאין שמין הנבילה לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה מעליא והשברים שלו ולא כניזקין דכתיב והמת יהיה לו וזהו כוונת רש"י גם כאן דמ"ש דצריך ליתן לו חיים ולא מתים לאפוקי משאר ניזקין דשמין לו את הנבילה מדכתיב ישיב לרבות אפילו סובין, ודמי חיים פירושו דאם יש פחת אינו של ניזק כמו בשאר הניזקין כגון הבור כמו שזכרנו וכ"ז אנו לומדים מדדרשינן הגניבה חיים אחייה לקרן כעין שגנב,. ואגב חורפיה לא טרח הרא"ם בזה

(ד) כי יבער כו' יוליך בהמותיו בשדה משמע דוקא אם הוא מוליך אותה, אבל אם אזלה מעצמה פטור אם הזיקה אבל בריש פ"ק אמרינן להדיא דמדכתב ושלח משמע דוקא דשלחה אבל אזלה ממילא לא מש"ה כתב ובער דמשמע אפילו ממילא ורש"י דנקט יוליך היינו לפי לשון הכתוב יבעיר דהיו"ד מורה על האדם שעושה אותו הענין ועל הפסוק עצמו שאומר כן, נ"ל דהיינו ע"פ הגמרא דריש ב"ק דושלח משמע דשלחה דוקא אלא דילפינן מובער דהיינו מכל מקום אפילו ממילא וילפינן ששילח גם כן ממילא ונראה דכדי של"ת מדשינה הלשון ברגל שכתב לשון ושלח דהיינו דשלחה ובשן כתב לשון שהוא ממילא ודאי יש חילוק ביניהם ע"כ כתב תחילה יבער דהיינו גם בשן נזכר לשון שהאדם יעשה המעשה ואפ"ה כתב ע"ז וביער להורות דלאו דוקא יבער, וא"כ ה"ה ושילח לאו דוקא אלא ה"ה ממילא כנ"ל נכון

מיטב שדהו ישלם, ואם בא לשלם לו קרקע כו', דהא ילפינן ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין, וילפינן בפ"ק דב"ק (דף ה') דכל אבות נזיקין ילפינן זה מזה אלא דהא דקאמר מיטב שדהו היינו אם בא לשלם קרקע ישלם מיטב אבל כשבא לשלם מטלטלין משלם אפילו סובין דכל המטלטלים נקראו מיטב דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי

(ו) וגוגב מבית האיש, לפי דבריו דקשה במשמעות הלשון דוגונב הוא יסוד מונח שהוא ודאי אלא שיש אח"כ חילוק בין ימצא או לא ימצא, דזה אינו דאם לא ימצא נפל היסוד שהניח שגונב מבית האיש, ורש"י תיקן זה ואמר שהוא לפי דברי בעה"ב, כלומר שהוא אומר כן אז הוה הפסק, אם טענתו אמת ומוכחת שהרי נמצא הגנב אז ישלם הגנב שנים ואם אין טענתו אמת ומוכחת שהרי לא נמצא הגנב ממילא הוה ספק אז ונקרב כו' זהו כוונת רש"י והרמב"ן כתב ע"ז ואין צורך לומר שהכתוב קראו גנב למי שהוא טוען עליו והאי וגונב אינו יסוד מונח אלא כמו אם גונב והפירוש הוא כך ששני מיני חיוב כפל ישנן בטוען טענת גנב, הא' אם וגונב מבית האיש שנעשה גניבה באמת דהיינו אם ימצא הגנב אז יש כפל על הגנב, ועוד אחרת באם לא ימצא הגנב ואפ"ה ירשיעון אלהים לבעה"ב לשלם דהיינו שיש עדים שישנו תחת ידו אז יהיה ג"כ התשלומין כפל ואף שלא נזכר עדים כאן הוא מובן ממה שאמר ירשיעון אלהים ובודאי לא ירשיעון אלא א"כ נתברר שהוא עצמו הגנב. כנ"ל כוונת הרמב"ן אף שאין זה לשונו, ואילו היה הרא"ם מפרש כך דברי הרמב"ן לא היה כותב עליו צלל במים אדירים והעלה חרס בידו

אם ימצא הגגב ישלם הגנב שנים לבעלים. דלא נטעה לומר דהגנב ישלם לבעל הבית, דהיינו ע"פ המשנה ריש המפקיד דאיתא שם שילם לבעה"ב ולא רצה לישבע נמצא הגנב משלם כפל למי שהפקדון אצלו, ואמרינן בגמ' לא שילם ממש אלא אפילו אמר הריני משלם הוה הכפל לבעה"ב והו"א דה"נ כן הוא דבעה"ב הוא אמר שהוא רוצה לשלם הגניבה מכיסו אז הכפל לבעל הבית, קמ"ל דלא מיירי מזה אלא ישלם לבעלים של חפץ

(ז) ונקרב כו' ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו הרמב"ן כתב והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח ידו להשתמש לצרכו במלאכת רעהו כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין עכ"ל פירוש דלרש"י הוה השבועה בזה שלא שלח ידו מבוארת בפסוק ממילא הוה היא שבועת התורה, אבל לרמב"ן הוה עיקר השבועה דאורייתא שנגנב ממנו ותו לא, אלא דהפסוק מתנה תנאי ע"ז לומר שדין זה הוא אם לא שלח ידו הא אם שלח ידו אז חייב באונסין וחייב כמו גזלן ולא מהני ליה שבועה שנגנבה. וזה פשוט לפי דעתי דגם לרש"י ודאי צריך שישבע שנגנבה ואינה ברשותו כדאמרינן בפרק הגוזל (דף ק"ז:) שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי, ורש"י נקט לרבותא כאן שבועה שלא שלח בה יד ושבועה שנגנבה הוא פשוט וא"צ להזכירה וכן להרמב"ן ודאי צריך ג"כ שבועה שלא שלחתי בה יד אלא דלרש"י הוה שבועה דשליחות יד ג"כ מן התורה, ולרמב"ן הוה זה מדרבנן ומן התורה א"צ כי אם שבועה שנגנבה