דברי דוד טורי זהב חלק א קנב

שזכר רש"י קודם לזה שאם יהרגנו בעל הבית חשוב רציחה והו"א שדינו שישלם קמ"ל דקאי על הגנב ומ"ש רש"י ממון שגנב, נראה דהיינו עם הכפל דהכי דרשינן בגמ' ונמכר בגנבתו ולא בכפלו ש"מ שעכ"פ צריך לשלם הכפל כל יש לו

קודם שבא בעל הבית וכשבא בעה"ב נגדו כו' פירוש דאע"ג דהבא במחתרת אין צריך התראה דמחתרתו היינו התראה כדאי' בפרק בן סורר (דף ע"ב:) הכא כיון שיש עדים ועושין לו התראה ממילא לא בא על נפשות שהוא מתירא שלא יהיה חייב מיתת ב"ד. ומ"ש רש"י שבאו העדים קודם שבא בעל הבית, הוא דאם לא כן אלא באו ומצאו בעל הבית עם הגנב הרי כבר נתחייב הריגה קודם שבאו העדים. והקשה הרמב"ן וז"ל ואני תמה שהרי כשאמר למעלה אין לו דמים לפטרו על הריגתו ודאי כשהתרו בו שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה, וא"ת שלא בא הכתוב אלא להתיר לו דמו מידי שמים לומר שמותר להורגו, זה אינו אמת אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומב"ד, והשני מחייבו בדין שניהם, ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו והגנב ידע בהם אינו בא על עסקי נפשות עכשיו שכבר ראה שהכירוהו העדים ואם יהרגו יבואו עדים לב"ד ויהרגוהו וזה טעם אם זרחה השמש עליו כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגהו לבעל הבית ויברח עכ"ל פירוש דבריו לפי דרך רש"י דהרישא מיירי בלילה שאין העדים מכירים אותו ולא ידעו על מי יעידו לחייבו מיתה בבית דין וסיפא מיירי ביום שמכירין אותו ויוכלו להתרות בו ויחייבוהו בב"ד ממילא אינו בא על עסקי נפשות ולא ירדתי לסוף דעת הרמב"ן דגם לפי דרכו קשה ברישא כיון שאין שם שייכות התראה דהא אינם מכירים אותו, אם כן הוה כלא התרו בו כלל, והדרא קושייתו לדוכתה. ויותר תמיה לי מה שכתב דזה אינו אמת דהפסוק מיירי ברישא בין בדין שמים בין בדין ב"ד. דלפי הנראה אדרבה לא מיירי כלל ממיתת בית דין, אלא התורה נתנה כח לבעה"ב להרוג, הגנב כמו בשאר חייבי מיתת ב"ד בעדים והתראה כ"ה כאן בבעה"ב בלא עדים והתראה כי מחתרתו זו היא התראתו כדאמרינן בפרק בן סורר (שם) ויכול להרגו כיון שבא על עסקי נפשות, אבל בסיפא דיש עדים ויוכלו להתרות בו בודאי הוא ירא מפניהם שיעידו עליו בב"ד ממילא לא בא על עסקי נפשות משעה שבא בעה"ב לשם ואף ע"פ שהגנב היה קודם לזה שם מ"מ לא היה שם עסק נפשות כיון שאין שם הבעה"ב וכשבא שם היו שם עדים ע"כ אסור לו להרגו, ולא ידעתי פקפוק על דברים אלו

(ג) אם המצא תמצא בידו, ברשותו שלא טבח ומכר. הקשה הרא"ם היכי מפיק מן בידו שלא טבח ומכר. ולא הבנתי שיחתו שהרי אם טבח או מכר היה דינו בד' וה' ולא בכפל

משור עד חמור, כל דבר בכלל תשלומי כפל כו' שהרי נאמר מקרא אחר כו' בר"פ מרובה (דף ס"ב:) אמרינן דתשלומי כפל נוהג בכל דבר וילפינן מכלל ופרט וכלל על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור פרט על כל אבדה חזר וכלל אי אתה דן אלא, כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל כו' אף כל כו' ומסקינן דלאו כלל ופרט הוא אלא כל הוה רבוי אחר זה בשלמא למ"ד זה חד בגנב וחד בטוען טענת גנב שפיר, אלא למ"ד תרווייהו בטוען טענת גנב גנב עצמו מנליה וכ"ת ליתי בק"ו מטוען טענת גנב דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה. ומסקינן ע"ז דנפקא לן מן המצא תמצא דהיינו חד מינייהו הוא ריבויא וריבה הכל, ומקשינן ואימא גנב עצמו בשבועה לא ס"ד דאם כן לא לכתוב רחמנא בגנב ישלם שנים וליתי בק"ו מטוען טענת, גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתרא אתא לידיה משלם תרי גנב עצמו לא כ"ש אלא קמ"ל דאפילו שלא בשבועה. והנה מלשון רש"י כאן דנקט שהרי נאמר מקרא אחר על שה על שלמה ועל כל אבידה הוא דלא כתחילת הסוגיא ולא כסופה,. ובמכילתא הוא כדברי רש"י דכאן, ותמה הרא"ם למה לא כתב כדברי גמרתנו דהיינו כלל ופרט וכלל ובאמת אין קושיא מכלל ופרט כי אינו נשאר קיים בגמ' אלא מרבויא דכל לחד מ"ד ולאידך מ"ד מן המצא תמצא, ורש"י לא הזכיר לא זה ולא זה. ועוד הקשה הרא"ם דהא קרא דעל שה ועל שלמה נזכר אצל טוען טענת גנב ואנו אין לומדים לגנב מן טוען טענת גנב דא"כ נימא דיו כמ"ש ונראה לתרץ הכל דכיון דעכ"פ אין שוה לגמרי גנב עצמו לטוען טענת גנב, דאל"כ למה הוצרך לכתוב גנב עצמו והא יכול ללמדו בק"ו מטוען טענת גנב אלא ע"כ דיש חילוק ביניהם, וא"כ הו"א שדוקא שור וחמור ושה ותו לא ואנו רואין שהתורה כתבה רבוי דלאו דוקא שור וחמור ושה ולא ידענא מה הוא הרבוי אלא שאנו לומדים אותו מטוען טענת גנב שנזכר שם בפירוש מה שיתר על שור וחמור ושה, ה"נ כן הוא. וזה מדוקדק בלשון רש"י שכתב שהרי נאמר במקרא אחר כו' כלומר ילמוד סתום מן המפורש

חיים שנים ישלם כו', אלא חיים או דמי חיים. כתב הרא"ם כן הוא במכילתא אבל בפ' מרובה (דף ס"ד:) דרשו דחיים. קאי ארישא דקרא אחייה לקרן כעין שגנב ולא אסיפא דקרא