דברי דוד טורי זהב חלק א קמב

מיתה פטור דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה כו' והא דנקטיה רש"י התם היינו להורות ההפרש שבין קללה להכאה וכאן אין לו עסק בזה

(טז) וגונב איש ומכרו, לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש כו' קשה דגבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה, אשה או טומטום שהכו מנין ת"ל מכה איש אפילו אשה, ועוד גבי קראי דאיש כי יכה ומכה איש דדרשינן שומע אני אפילו קטן שהכה יהא חייב ת"ל ואיש כי יכה ולא קטן אמאי לא דריש נמי גבי וגונב איש כן דת"ל וכי ימצא איש גונב דממעט קטן. וי"ל דכבר כתבנו לעיל דבכל מקום דרשינן קרא אמסתבר רק דהו"א לטעות מכח פסוק אחד בא הפסוק השני לבטל הטעות ומש"ה כיון דכתב רחמנא במקום אחר לבטלה טעות, כגון בפסוקי הכאה דיש טעות בלשון מכה איש דהו"א אפילו קטן שהכה ובא פסוק ואיש כי יכה לבטל הטעות, ממילא נדע דהא דיש לטעות גבי וגונב נפש ולומר אפילו קטן דאין לומר כן כיון שנתבטל טעות כזה גבי הכאה. וזהו מדאקיש הפסוק גניבת נפש כאן להכאה, וכן להיפך כיון שבפסוקי גניבה נתבטל הטעות שלא לומר אשה וטומטום פטורים, ממילא נדע זה גם גבי הכאה ע"כ הוצרכו לדרוש ביטול טעות מיוחד דכל אחד ואחד וכן אין להקשות במה דדרשינן וגונב נפש אפילו אשה שגנבה הא למה לי דכבר קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, דיש מקום לטעות כיון דכתיב כי ימצא איש גונב נפש דוקא איש, וא"ל לא לכתוב שם איש ממילא לא נצטרך כאן הפסוק של וגונב איש הא ל"ק דודאי יש שום דרשה לההוא איש בלאו הכי, וכן בכל הלימודים שבזה כן הוא, ותו לא מידי

ונמצא בידו, שראוהו עדים כו'. הקשה הרמב"ן מה צ"ל דבר זה פשיטא וכי ס"ד שזה יהרג עד שיראו עדים שגנב ומכר, אלא הפירוש של ונמצא בידו היינו שיכניסו לרשותו כדאמרינן בגמרא דאין חייב הגונב ומוכר אלא עד שיכניסו לרשותו תחילה. ולכאורה על הרמב"ן למה לא פירש גם דברי רש"י כך וכן מפרש באמת הרא"ם דברי רש"י כן אבל האמת נ"ל שא"א לפרש דברי רש"י כן דא"כ למה לי להזכיר ראיית עדים בזה מאן דכר שמייהו דעדים כאן אלא היה לו לומר ונמצא בידו קודם המכירה. ותו קשיא למאי נ"מ זכר רש"י כאן תחילה הגניבה והמכירה. אלא נראה דרש"י נתכוין לפרש מה שכתוב ונמצא בידו בדרך זה, דמצינו בפ' מרובה (דף ע"ה) פלפול בענין גניבה וטביחה ומכירה לענין שור ושה דאם אין עדים על הגניבה אלא שהוא אומר גנבתי אע"פ שאמר לא טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור, מ"ט תשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ב' וג' הרי לפנינו דצריך קרא על כולה מילתא דבעינן עדים דהיינו גניבה וטביחה ומכירה אז דוקא חייב ה"נ כאן שצריך שיהיו, עדים על הגניבה ועל המכירה לאפוקי אם אין עדים על אחד מהן אלא שהוא הודה עליו פטור, וע"כ אמר כאן ונמצא בידו לפרש מה שאמר תחילה וגונב איש ומכרו דאלו שניהם צריכים להיות בעדים דהיינו, ונמצא בידו דאין שייך לומר ונמצא אלא דוקא בעדים שראו כן. ובזה מתורץ שפיר למה זכר רש"י הגניבה והמכירה וגם למה אמרה תורה ונמצא בידו אחר המכירה היה לו לומר וגונב נפש ונמצא בידו ומכרו מות יומת אלא כדפרישית שונמצא בידו הוא פירוש על הגניבה ועל המכירה שכ"ז הוא נמצא בעדים. וזה כוונת רש"י שכתב ונמצא בידו שראוהו עדים כו' ר"ל הך ונמצא לא בא אלא לגלויי שצריך עדים דוקא,, וכן פירש"י בהדיא בפרשת כי תצא כי ימצא איש בעדים והתראה וכן כל ימצא שבתורה וזו היא כוונתו גם כאן ולכן נקט רש"י כאן ונמצא בידו קודם המכירה כלומר העבירה שקודם המכירה דהיינו הגניבה היא נמצאה ומבוררת בעדים והמכירה עצמה פשיטא שנעשית בעדים דהא אחריה כתיב ונמצא בידו לגלויי שהכל נעשה בעדים אפילו הגניבה הקודמת (כנ"ל נכון בדברי רש"י)

(יז) ומקלל אביו ואמו כו', אשה שקיללה מנין כו'. אע"ג דכבר למדנו זה גבי גונב נפש, וכן מ"ש להוציא את הקטן למדנו מן הכאה כמו שזכרנו, הוצרכה תורה לכתוב גם, גבי מקלל לפי שס"ל כמ"ד לא מקשינן הכאה לקללה דהא יש חילוק ביניהם לענין אחר מיתה כדאיתא בפרק הנחנקין (דף פ"ה) אבל גניבת נפש שפיר איתקש בקרא להכאה. איתא תו שם בגמ' אין לי אלא איש שגונב בין איש בין אשה דכתיב וגונב נפש, ואשה שגנבה איש דכתיב וגונב איש, אשה שגנבה אשה מנין ת"ל ומת הגנב ההוא מ"מ. והקשה בנ"א א"כ ל"ל וגונב איש ללמד על אשה שגנבה תיפוק ליה מכח ומת הגנב מ"מ, ודחק שם לתרץ. ולק"מ דאי מכח ומת הגנב הו"א דאדרבה אין אשה בכלל. דגנב משמע לשון זכר דאילו באשה שייך לשון גונבת דהיינו דהו"א שבא פסוק ומת הגנב להכריע דכתיב איש משמע ולא אשה, ואח"כ כתב גונב דהוא כולל גם אשה בא הכתוב השלישי דהיינו ומת הגנב להכריע דאיש דוקא וכ"ת א"כ גונב למה לי י"ל דבעינן אותו לאיזה דרשה אחרת, אבל אחר שאמרנו דקרא דגונב אתי לרבויי אשה ואין לנו שום דרשה אחרת א"כ ע"כ אתא ומת הגנב לרבויי אשה שגנבה אשה: