דברי דוד טורי זהב חלק א קמג

ובנין אב לכולם באבן ירגמו אותם דמיהם בם. הקשה הרא"ם דהא במכילתא איתא להך מילתא בג"ש נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ולמה למד רש"י זה בבנין אב ובילקוט ס"פ קדושי' איתא באבן ירגמו אותם דמיהם בם זה בנה אב לכל דמיהם בם האמור בתורה שיהא בסקילה והנה דוחק לומר דפליגי בזה אי הוה בנין, אב או ג"ש, ותו דבפ' ד' מיתות (דף נ"ג) איתא בהדיא דדוקא בג"ש ילפינן לה דאמרינן שם שצריכה תיבה שתהיה מופנה בשביל ג"ש זו ע"כ נ"ל פשוט דודאי בג"ש גמרינן לה אלא דבגז"ש זו יש הרבה דינים כדאיתא שם בפ' ד' מיתות א"ל ר' זירא לאביי שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה דגמרי להו מאוב וידעוני במאי גמרי כו' נמצא דאוב וידעוני אב לכולן שנלמוד מהם גז"ש להרבה דברים אחרים, ע"כ קרי ליה אב, משא"כ בשאר מילי דילפינן מילתא חדא מחדא זה קרי ליה גז"ש לחוד ואין שם שם של בנין אב, אבל כאן שיש הרבה נלמדים ממילא דבר המלמד אותם קרוי אב להם, וזה ברור ופשוט בעיני דאין זה כשאר בנין אב דהיינו מה מצינו בלא שום לימוד מלות מהדדי דא"ת כאן כן היאך שייך מה מצינו בזה דנילף מאוב וידעוני לסקילה הא מצינו ג"כ שאר מיתות ולמה לא נילף מהם במה מצינו אלא ודאי דגז"ש יש כאן וכדפרישית, וכן הוא משמעות הלשון של מדרש ילקוט שזכרתי שאמר זה בנה אב לכל דמיהם כו' דהיינו הלשון של דמיהם, אבל בשאר מה מצינו אין נזכר שום תיבה אלא לומדין דין זה מדין אחר, ובג"א כתב וז"ל ואין זה רק בנין אב כו', ודחק עצמו בטעם הדבר שדמיו בו שייך דוקא לסקילה, ונעלם ממנו סוגיא דפרק ד' מיתות שזכרתי

(יט) על משענתו, על בוריו ועל כחו כתרגומו ודלא כרמב"ן שפירש על מקלו, ונראה משום דקשה דהולך על מקלו אינו חזק כל כך ואינו יכול לעשות מלאכתו כבראשונה וא"כ למה לא יתן לו שבת אף אחר קימתו אלא פירושו על בוריו וכחו זהו משענתו ר"ל שנשען על עצמו וגופו וממעט הולך על מקלו שאז אינו נשען על עצמו רק מקלו יגיד לו וא"ל א"כ מה לי בחוץ מה לי בבית, הא לא קשיא דקממעט מי שהולך הליכה מועטת כמו בבית אפשר שיחזור ויפול למשכב מכח ההליכה אלא צריך שיוכל לילך הליכה רבה כמו שהולכין בחוץ וישאר בכחו

ונקה המכה , וכי ס"ד שיהרג זה שלא הרג יש להקשות למה מקשה מכח סברא שיש קצת ג"כ להיפך ולומר כיון שחשב להרגו והכהו מכת מות אלא דמן השמים רחמו עליו יתחייב זה כמו שמצינו לענין אומדנא דתשלומין אם אמדוהו לה' ימים ונתרפא בב' ימים כדאיתא בפ' החובל (דף צ"א) והיה לו להקשו' מן הפסוק שכבר נאמר מכה איש ומת דמשמע דוקא מת כדלעיל ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דהיה אפשר לומר דלעיל לא ממעט הכאה בלא מיתה אלא ממיתת ב"ד אבל מ"מ יש מיתה אחרת בלא מיתת ב"ד כגון שמכניסין אותו לכיפה שזכרתי לעיל מן המשנה, ע"כ מקשה כאן מהסברא דהיאך נהרגנו כל שלא הרג. וק"ל על מ"ש רש"י לפני זה וכי יריבון למה נאמר ואמר, שנאמרה פרשה זו משום רפוי ושבת ולמה לא אמר דנאמרה משום דקמ"ל חידוש דין שחובשין אותו לראות אם יתרפא דמש"ה כתיב ונקה המכה, ואם הקושיא היא דל"ל רק שבתו יתן לא היה לו להקשות כן אלא על הפסוק ההוא. ותו דפשיטא שלא נזכר שם שבת ורפוי ומה שייך קושיא בזה. ונראה דעיקר הקושיא היא מכח וכי יריבון דמאי נ"מ ממריבה זו ולא מקשה על הפרשה, ותירץ דהרי לא נאמרה פרשה זו אלא בשביל שבת וריפוי וזה פטור כל שעושה בשוגג כדאיתא ס"פ כיצד הרגל (דף כ"ו:), ע"כ הקדים ואמר וכי יריבון דדוקא במזיד חייב בד' דברים

(כ) וכי יכה איש את עבדו וכו' בא הכתוב והוציאו מן הכלל כו'. כתב הרא"ם שזהו המדה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, ובפ"ק דיבמות (דף ז') איתא החילוק שבין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כו' והקשה הרא"ם דהא אמרינן בפרק איזהו מקומן (דף נ') איכא למ"ד דביצא לדון בדבר החדש איהו דלא גמיר מכלליה אבל כלליה גמיר מיניה א"כ גם כאן נילף הכלל מן העבד ויהא אפי' בן חורין נידון בדין יום או יומים כמו העבד, ותירץ דאין למדין מן דבר החדש אלא מה שהוא אינו חידוש כההיא דשחיטת צפון באשם מצורע שם בזבחים, אבל מה שהוא חידוש לא ילפינן ואני אומר דזה ודאי לא, קשה דהא פירש"י בסמוך כי כספו הוא הא אחר שהכהו אע"פ ששהא כו' והיאך תאמר דנילף מעבד ליום או יומים, אבל באמת אפילו לפי דרכו לק"מ דודאי חילוק זה של הרא"ם ישנו שם בזבחים ברש"י ותוספ', אבל כאן אין ענין לזה דלא שייך לומר ילפינן הכלל מיניה אלא דעדיין נשאר הכלל בדבר אחד קיים ואינו, נסתר לגמרי כההיא דאשם לענין מתן דמים על המזבח ואע"פ שכתבו שם התוס' ובפ"ק דיבמות דאין קרוי דבר חדש אלא כשסותר הכלל דהיינו דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות כו' היינו שעכ"פ ישנו לכלל במקומו אלא שנסתר מקצתו אבל כאן שנאמר מכה איש ומת מות יומת ממילא