דברי דוד טורי זהב חלק א קמא

מיתות ב"ד וצריך דוקא התראה אפילו בחייבי מיתות ב"ד, והטעם דנשמה של ישראל חשובה מאוד בעיני הקב"ה ולא הפקירוה למיתה, ובזה מתורץ עוד מה שהקשו התוספו' מעכו"ם שם ע"ש

(יג) ואשר לא צדה, לא ארב לו ולא נתכוין לשון ארב הוא פירוש על לשון צדה כמ"ש רש"י אח"כ אלא שצריך להוסיף לא נתכוין דאל"כ קשה דמשמע דבארבות תליא מילתא דהיינו שמבקש צדדים היאך ימיתנו ולא אם ימיתנו בלא זה, ובאמת אין חילוק בזה אלא בנתכוין תליא מילתא וזהו הכוונה במלת ארב

והאלהים אנה לידו כו' עולה בסולם ונופל על זה כו' פירשו המפרשים דאח"כ יורד ונופל דאי בעליה אין זה חייב גלות כדאית' במכות (דף ז':) אמר קרא ויפל עליו עד שיפול דרך נפילה ובגמרא (בדף י') שם איתא בהדיא וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל עליו כו'

וזה שהרג במזיד נהרג. קשה מההיא דאיתא פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ז) תניא אר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' והרוג מפרפר כו' אמרו לא זז משה עד שבא נחש והכישו ומת ומקשינן והאי בר נחש והא אמרינן דיני ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג כו' מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו כו' ומשני ההוא חטא אחריתא הוה ביה דאמרינן מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נדון בחמורה א"כ ה"נ שזה שהרג במזיד דינו בסייף ולמה נדון בנפילה של זה עליו דהיינו סקילה דזה הוה כמו שזורקין אבנים עליו דהוה סקילה אפילו בלא דחיפה מגבוה שתי קומות כמו שזכרתי בפרשת יתרו בפסוק או ירה יירה ובחזקוני כתב שבאמת מיירי כאן שזה שנפל עליו היה סכין בידו ודקרו ממילא הוה כדינו בסייף וזה אין לו שחר שלא נרמז מזה. ונ"ל לדקדק עוד למה נקטו משל הקדמוני בשני רוצחים שנעשה דין שלהם דרך נפילה מן הסולם. אלא נראה דגם כאן הוה כמו בגמרא שזכרתי דכמו בההוא מעשה דשם לא היה ידוע באותו רוצח שהיה בו חטא אחר אלא אנו אומרים שכן היה כיון שראינו מיתתו חמור יותר מהראוי לו דהיינו שריפה ה"נ ממש בהאי משל הקדמוני שממעשה רשעים אלו שזה נפל על זה ונעשה עונש של התחתון יותר מהראוי לו דהיינו סקילה ע"כ יצא רשע פירוש שנתברר שהיה שם רשע אחר דהיינו עבירה אחרת יותר חמורה. (והשתא ניחא הכל בס"ד)

יד) וכי יזיד כו' והשוגג. בפרק כיצד הרגל בסופו איתא נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא פרט לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ופירש"י לשון ראשון דחייבו גלות והאי פרט פירושו שאינו בתורת וכי יזיד איש אלא בתורת ושמתי לך מקום, לישנא אחרינא אשר לא צדה פרט לנתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו, ינוס, פרט לזה שצדה עכ"ל. וקשה דאיזה לשון תופס רש"י כאן. אי הראשון דחייב גלות והפרט קאי על וכי יזיד דאינו בכלל כי יזיד, הא כללו רש"י כאן עם רופא ותלמיד ואב ובנו שאינם חייבים גלות ואי כלשון האחרון דהפרט קאי על אשר על לא צדה יצא זה שצדה ואינו חייב גלות למה כתב מיעוט זה על כי יזיד היה לו לכתוב זה על לא צדה. ונ"ל דהך כי יזיד הוא פירוש על אשר לא צדה דממעט צדה דהיינו נתכוין לב' וזרק ג' דאינו בר גלות וה"א שהוא בתורת כי יזיד וחייב מיתה קמ"ל וכי יזיד פרט לשוגג זה דאע"פ שאינו בר גלות מ"מ אינו במיתה וכיון דאיצטריך למעוטי שוגג, זה ממיתה ידענו שעכ"פ אינו בר גלות ועליו נאמר אשר לא צדה הא אם צדה אינו בר גלות, ובזה מתורץ ל"ל מיעוט על שוגג ממיתה הא ממילא אתמעט ממה שכתב בערמה ובשוגג זה אין ערמה, דהו"א עכ"פ יהיה בר גלות ובכלל ושמתי לך מקום

מעם מזבחי כו', ורוצה לעבוד עבודה פירש הרא"ם דוקא רוצה לעבוד אבל אם כבר התחיל לא, ומביא ראיה

(טו) ומכה אביו ואמו, לפי שלמדנו בחובל בחבירו כו' לכאורה א"צ רש"י לכתוב דבור זה דהא ראינו מפורש החילוק שבין אביו לאחר ואם בא לחדש שצריך שיהיה שם חבורה הא לא נרמז כאן מזה, ותו דלא היה לו להזכיר אלא דבר זה לחוד. ונראה כוונת רש"י היא כן דבפר' אמור כתיב ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ופירש"י שם דבאב ואמו הכתוב מדבר מדלא כתיב נפש וא"כ קשה כפל ל"ל לזה תירץ דודאי זה ברור דע"כ לאו בחבירו מדבר שם אלא דאכתי לא ידענא דבאב ואם מדבר כיון שלא הוזכר שם רק אדם סתם ע"כ בא הכתוב דכאן ומפרש דבאב ואם הוה דין זה דאע"פ שאין בו מיתה, ובזה נתן הכתוב שם הבדל בין אב לאחר, וא"כ קשה קרא דהתם ל"ל. ומתרץ דקמ"ל דצריך שיהיה בו חבורה והיינו מכח ההיקש לבהמה שם כמ"ש רש"י שם. נמצא דכל מ"ש רש"י כאן הוא דרך פירוש על פסוק דהתם אלא שכאן גילה לנו עיקר הדין דמכה אביו, והא ראיה שרש"י הביא כאן לפי שלמדנו על החובל בחבירו וכאן לא נמצא זה אלא התם אלא דקשה למה לא הביא רש"י כאן עוד דין אחד דאינו חייב אלא מחיים כמ"ש שם רש"י. ונראה דהוא נכלל במה שזכר שצריך להיות חבורה, וא"כ אין חיוב לאחר מיתה, וכן פירש"י בהדיא פרק הנחנקין (דף פ"ה) והמכה לאחר