דברי דוד טורי זהב חלק א קלז

העברי או העבריה ועבדך שש

יכול העברי יוצא בראשי איברים. כתב הרא"ם מהיכא תיתי לרבויי כן אי מק"ו מכנעני נימא אמה תוכיח שאינה יוצאת בראשי איברים אף עברי כן, ותירץ דאיכא למיפרך מה לאמה שכן אינה נמכרת בגניבתה. ועוד הקשה על מ"ש רש"י מקיש עברי לעבריה למה לי היקשא בלא היקשא נמי מהיכא תיתי לומר שעברי יוצא בראשי איברים אי מק"ו מכנעני אדרבה נילף מקל וחומר מעבריה דאינה יוצאת בראשי איברים דמה עבריה שיוצאת בסימנים אינה יוצאת בראשי איברים ק"ו לעברי שאינו יוצא בסימנים דאינו יוצא בראשי איברים, ותירץ דאין ללמוד מעבריה שכן אינה נמכרת בגניבתה א"נ כיון דסימנים לא שייכי בעבד עברי דלא שייך ביה מכירה בקטנות אפי' ע"י אביו דדוקא בבת קטנה יש זכות לאב אבל לא בבן אין זה ק"ו עכ"ד ותמוהין מאד דמ"ש תחלה פירכא מה לעבריה שכן אין נמכרת בגניבתה ע"כ אין יוצאת באיברים, ואיפכא הוא דאדרבה כיון שיש לה מעלה שאינה נמכרת בגניבתה א"כ מן הראוי שתהיה לה מעלה להיות יוצאה באיברים ואדרבה מכח זה נתחזק הק"ו דיוצאת באיברים ומ"ש עוד שאין שייך ק"ו כיון דסימנים, לא שייכי בעברי, תמה אני על חכם גדול אוצר כלום כמוהו, דהרי בהרבה הרבה מקומות פרכינן כזה דהיינו בענין פלוני לא מצינו חומרא זו אע"ג, דלא שייכה שם מ"מ תיתי מהיכא תיתי שלא מצינו חומרא זו ואחד מהם בר"פ הערל (דף ע"א), אדרבה אנינות ה"ל לרבויי שנוהגת באנשים ונשים משא"כ במילה שאינה נוהגת בנשים, אע"ג דלא שייך כלל, וכהנה רבות ומה שהקשה הרא"ם מה ראית לילף עברי מכנעני נילף מאמה העבריה, איני יודע רמז קושיא בזה, דאטו דבר ברור קאמרינן דנילף עברי מעבריה אלא ספק קאמרינן דהיינו אי לאו היקשא דעברי מעבריה לא הוה ידעינן מה נעביד אם נילף מכנעני דהוא יוצא באיברים או נילף מעבריה ק"ו דאינה יוצאת באיברים ושני הצדדים שקולים ק"ו גמור ע"כ הצריכה התורה היקשא בהדיא לעבריה עוד הקשה הרא"ם כיון דק"ו מכנעני והיקש לעבריה סותרים זה את זה לענין איברים ויש ילפותא אחריתא לענין היקש דהעבריה דהיינו לענין קנין כסף, א"כ אמאי לא מקיימינן תרווייהו הק"ו לענין איברים וההיקש לענין קנין כסף והשאיר בצ"ע ולפי מה שכתבתי לק"מ דיש ג"כ ק"ו איפכא מן עבריה דאינה יוצאה באיברים א"כ אין שום ק"ו מהם מכריע והוה ההיקש קיים ואין היקש למחצה, ע"כ גם עברי אין יוצא בראשי איברים, והכל ניחא

(ח) אשר לא יעדה כו', וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה, דלשון יעוד אינו אלא הכנה בעלמא ולא פעולה והיינו בזה שא"צ פעולה לקדושין אלא הם ממילא בכסף קנייתה

שמצוה ביעוד. בקידושין פרק קמא (דף י"ט) ובחולין (דף ס"ה) כתבו התוס' אשר לא יעדה קרינן לו בוי"ו שראוי לו ליעדה

והפדה כו', שאף הוא מסייע לה. קשה מאי סיוע הוא מסייע לה שהרי כל פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי יום שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ונותן לו שכר פעולה עד אותה שעה. ויש לתרץ דפועל אם היה דבר האבד אינו יכול לחזור וכאן מגרע כספו בכל שעה שירצה ויוצא והוה כאדם אחר ומטעם זה פשוט ג"כ דאע"ג דבפועל אמרינן דשמין מה היתה הפעולה עד הנה או מה שעתיד להיעשות כדאית' בפרק האומנין (דף ע"ו:) בפלוגתא דר' דוסא ורבנן וכן. אם קלקל הפועל אין היזק לבע"ה אבל כאן אין חילוק בין אם פעולת כל השש שוה שנה לשנה או אם אח"כ שוה יותר בכ"מ הולכין אחר השנים כל שנה נחשבת לששית המנה ובפ"ק דקידושין (דף י"ד) איתא דאמה עבריה לקנית בכסף מן והפדה מלמד שהוא מסייע בפדיונה בגרעון כסף מזה ילפינן דנקנית בכסף דאל"כ במאי מגרעה, וע"ע ילפינן מעבריה מכח היקש דעברי או עבריה ואע"ג דאך עברי או העבריה כתיב במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו אנו ילפינן שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, ומקשים מאן דלא יליף שכיר שכיר מנלן במוכר עצמו דנקנה בכסף ומשני דיליף לה מן מוכר עצמו לנכרי דכתוב בו מכסף מקנתו ש"מ דנקנה בכסף ממילא ה"ה בישראל דגבי נכרי כתיב וכי תשיג כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון דהיינו מוכר עצמו לישראל ילמד מתחתון שהוא נקנה בכסף, והקשו בתוס' על מאן דיליף שכיר שכיר למה לי בעבריה והפדה לענין קנין בכסף נילף בג"ש דשכיר שכיר מן מוכר לנכרי כי היכא דהוא נקנה בכסף ה"ה לישראל במוכר עצמו ואח"כ נילף עבריה מן עבד עברי מכח ההיקש, ותירצו התוס' אה"נ דלא בעינן לזה והפדה אלא אצטריך והפדה לענין גרעון כסף. וקשה ע"ז דהיאך מיתרצא קושייתם על גרעון כסף דלזה נמי לא צריך והפדה דהא גבי נכרי כתיב בהדיא גרעון כסף וחשב עם קונהו לענין עד היובל במספר שנים ממילא ה"ה בעבד עברי מכח ג"ש דשכיר, וממילא ה"ה בעבריה מכח ההיקש, וע"כ לומר לענין עד שש דשאני גרעון כסף של נמכר לנכרי דאזלינן לקולא לישראל כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף כ) אר"נ ב"י תרי קראי כתיבי אם עוד רבות בשנים וכתיב אם מעט נשאר בשנים כו' דהיינו אם נתרבה כספו אזלינן בתר מכסף מקנתו ואם נתמעט כספו אזלינן בתר כפי שניו. אבל בגרעון כסף דאמה