דברי דוד טורי זהב חלק א קלח

העבריה אזלינן בכל גווני בתר שנים כמו שפי' רש"י כל שנה ושנה בעד ששית המנה כו' משמע כל שנה שוה בזה הן לקולא הן לחומרא. כ"ז הוא ברור ומוכרח. ויש לי תימא רבה על הרא"ם שהקשה וז"ל, וא"ת למה לי קרא דוהפדה ללמד על גרעון כסף תיפוק ליה מהיקשא דעבריה לעברי מה עברי יוצא בגרעון כסף כדנפקא לן בג"ש דשכיר ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לנכרי מוי"ו דכי תשיג כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד:) אף עבריה יוצאה בגרעון כסף, י"ל דאיצטריך והפדה להא דתניא פ"ק דקדושין (שם י"ח) מפדין אותה בעל כרחו של אב כו' עכ"ל. ולא העתיק כראוי במ"ש דנפקא לן בעברי בג"ש משכיר שכיר ממוכר עצמו לישראל ומוכר עצמו לישראל ילפינן מוי"ו דאצל נמכר לנכרי. ושתים אלו אינם כן אלא דנפקא לן דנקנה בכסף בדרך זה, עברי ילפינן בהיקש מעבריה ועבריה מפסוק והפדה דקאי על גרעון כסף וממילא ידענא דנקנה בכסף אלא דהיקש הזה נכתב במכרוהו ב"ד, וא"כ קשה מוכר עצמו מנלן וע"ז מתרצינן דיליף ג"ש שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, וע"ז פרכינן הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף מאי איכא למימר ומשני כתיב וכי תשיג כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון פירש"י ובנמכר לנכרי נכתב מכסף מקנתו עכ"ל,. מבואר הוא דעל קנין בכסף קאי כל הסוגיא דילפינן בג"ש דשכיר מוכר עצמו לישראל ממכרוהו ב"ד ואז לא ילפינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון אלא מאן דלא יליף שכיר הוא יליף מוי"ו דכי תשיג דהיינו נמכר לישראל מן נמכר לנכרי וממילא ה"ה במכרוהו ב"ד וק"ו הוא דבמכרו ב"ד נמכר בע"כ ומסתבר טפי דנקנה בכסף כדאיתא שם בגמרא. נמצא תרי מילי דתמיהי יש בדברי הרא"ם, האחד דכל הפשט קאי על נקנה בכסף והוא ז"ל הבין דקאי על גרעון כסף, שנית דהוא כתב למאן דאמר דיליף ג"ש דשכיר דרשינן וי"ו דכי תשיג וזה אינו כמפורש בהדיא בגמרא שהבאתי. וכמדומה שתקפה עליו משנתו בהעתקה זאת כי אינה צודקת, אלא דכן היה להקשות דאמאי צריך להפדה בעבריה לענין גרעון כסף נילף עבריה מעברי ועברי מנמכר לנכרי בגזירה שוה דשכיר שכיר דגבי נמכר לנכרי כתיב ג"כ שכיר כמ"ש התוס' שם וא"צ עכשיו לוי"ו וכי תשיג, וכן יש להקשות למאן דיליף מוי"ו ולא יליף ג"ש דשכיר ליליף עבריה מעברי ועברי מנמכר לנכרי מכח וי"ו וקרא דוהפדה למה לי לענין גרעון כסף, וכעין שהקשיתי על התוס' בסמוך, אלא ודאי דלא ילפינן משם אלא לענין קנין בכסף, ולענין גרעון כסף יש באמת חילוק ביניהם דהיינו לענין אם נתרבה או נתמעט (והכל ניחא בס"ד)

לעם נכרי וכו', שאינו רשאי למוכרה לאחר כתב הרמב"ן וא"כ יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב כו' עכ"ל. ותמהתי דהא מצינו בפסוק בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ודרשינן בגמ' זו אשת האב, וא"כ למה לא נימא ג"כ דעל איש אחר קאמר לעם נכרי הרמב"ן פירש ע"פ המכילתא לעם נכרי פירוש לכותי.. ולפ"ז יש כאן שתי אזהרות אחד שלא למכור לכותי והשני' שלא למכור לשפחות אחר שפחות, והקשה הרא"ה שהרמב"ם לא זכר רק שלא למכור לשפחות כו' ולא אזהרה של כותי, ובאמת ס"ל לרמב"ם דיכול למכור לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אינו יכול למכור כמבואר בהל' עבדים, והרא"ם לא נתכוין כאן אלא לומר לענין אזהרה שלא למכור לשפחות אחר שפחות או אחר אישות לא לאזהרה שלא למכור לכותי דלא כהרמב"ן

(ט) ואם לבנו ייעדנה, האדון, מלמד שאף בנו קם תחתיו. כתב לשון מלמד שהוא אינו לפי פשוטו אלא שצריך לימוד והוא בדרך זה דואם לבנו ייעדנה יש מקום לטעות ולפרש דקאי על האב דהא בבגדו בה קאי גם על האב כדפירש"י, וא"כ הו"א דגם זה קאי על האב, דהיינו דתחילה אמר וכי ימכור איש דהוא בקנין כסף אשר לא יעדה פירושו לו בוי"ו שהוא חייב לייעדה לו, ואמר אח"כ על זה ואם לבנו ייעדנו בדרך זה אחר מכירה לאדון יעשה האב כן לבנו של האדון שיתן כסף וייעדנה לו קמ"ל דלא כן הוא אלא קאי על האדון, וא"כ קשה למה לי ייעדנה בשלמא אי קאי על האב הוה כאן מעשה חדש דיקבל קדושין מהבן לא כהרישא אבל אי קאי על האדון די לומר ואם לבנו דיהיה פירושו ג"כ דהיינו דהייעוד דהרישא תהיה על הבן, לזה תירץ מלמד שאף בנו קם תחתיו וא"צ אלא ייעוד בעלמא, לא שילום כסף מהבן

כמשפט הבנות, שאר כסות ועונה. אע"ג דגבי בנות בעלמא לא נכתב דבר זה לחיוב, דבר זה בא ללמוד ונמצא למד. כן הוא במכילתא

(יא) ויצאה חנם, ריבה לה יציאה כו'. נראה דעת רש"י דלכאורה הוה פסוק ויצאה חנם כו' דרך קנס על שלא עשה אחת משלש אלה וזה א"א דהא אחת מן הג' הוא שלא היה בידה לפדות עצמה ובזה אין עליו תרעומת, וא"ל דקאי על שאינו רוצה לסייע בפדיונה ולגרוע כסף דע"ז אין שייך ויצאה חנם דודאי יותר ניחא ליה לקבל כסף בגרעון מלהוציאה בחנם אין כסף, וג"כ א"ל דקאי על שארה כסותה ועונתה שהם בידו דאם לא יקיים אותם ויצאה חנם אין כסף, דכיון דאשתו, היא אע"פ שלא יקיים ג' אלו היאך תצא בלא גט, אלא בודאי