דברי דוד טורי זהב חלק א קלה

שמא בשביל שנתחדש בה דין היובל הנזכר שם. אבל באמת אין כאן שייכות קושיא, מחמת שנתחדש בה דשם לא נזכר כלל שש אלא ילפינן לה מג"ש דשכיר והג"ש אתיא להרבה דברים, ממילא אין שם יתור אלא אנו לומדים ממילא לענין שש. וא"כ עיקר הקושיא דאם מיירי כאן בכי תקנה במוכר עצמו קשה ל"ל האי קרא הא ילפינן במוכר עצמו בג"ש לקמן, וא"כ א"ל דהכא גוף הדין והתם חזר ושנה בשביל החידוש דשם דהא אין שם חזרה לגוף הדין בפירוש אלא דממילא, אנו לומדים האי מילתא דשש שם מג"ש וא"כ גוף הדין דכאן ל"ל. ואין שייך לומר דגוף הדין הוא במקום אחד וחזר ונשנה בשביל חידוש אלא היכא דאם נאמר בפירוש בשני המקומות כההיא דכי ימכר אחיך לענין מכרוהו ב"ד ובגזל הגר

(ג) בגפו יצא, מגיד שאם לא היה נשוי כו'. יש לדקדק יתור לשון דמגיד, ונראה דיש כאן מקום עיון בדבור זה דכתב שאם לא היה נשוי מתחילה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, דמשמע לכאורה דיש איסור על העבד לישא שפחה, ומשמעות זה יש ללמוד מהא דאיתא פ"ק דקידושין (דף י"ד) דת"ק דר' אליעזר ס"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ ופירש"י ואסורה לו, אבל במכרוהו ב"ד כתיב אם אדוניו יתן לו אשה. א"כ גם כאן שאין רבו כו' אסורה לו שפחה כנענית, אבל כי דייקת ליתא להא מילתא חדא דכאן, אין דומה לההיא דפ"ק דקידושין, דשם ודאי כיון שאין מוכר, עצמו בכלל עבד עברי הנזכר בפרשה דהכא אם אדוניו יתן לו אשה, ממילא הוה קדוש כשאר ישראל דאסור בשפחה משום לא יהיה קדש, משא"כ כאן דאין לאו דלא יהיה קדש תלוי אם היה נשוי תחילה אשה או לא דאיסור לא יהיה קדש תלוי בגוף האדם דאסור בשפחה ומה יועיל לזה שנשא אשה ישראלית תחילה, וכי ע"י זה שהיה לו. אשה נפקע מגופו הלאו דלא יהיה קדש שתלוי בקדושת הגוף של ישראל ויש ראייה ברורה מדברי התלמוד בס"פ האומר בקידושין (דף ס"ט) דאיתא שם במשנה ר"ט אומר יכולין ממזרים ליטהר מפסול בניהם שלא יהיו ממזרים כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד ואינו ממזר דולדה כמוה שחררו נמצא הבן בן חורין. איבעיא להו ר"ט לכתחילה קאמר ממזר נושא שפחה דסבר כי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר או דיעבד קאמר ממזר שנשא שפחה אבל לכתחילה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינן ביה לא יהיה קרש. ת"ש דאושפיזכניה דר' שמלאי ממזר הוה ואמר לו אי אקדמתך, טהרתינהו לבנך (אם הייתי מכירך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך) אא"ב לכתחילה שפיר שהיה אומר לו ליקח שפחה אא"א דיעבד מאי ניהו (מאי הוה אמר ליה איסורא לא הוה מנסב עצה למיעבד) ומשני דא"ל זיל גנוב ואזדבן בע"ע, ופרכינן והא בשניה דר' שמלאי לא היה ע"ע אלא ש"מ ר"ט לכתחילה קאמר וכתבו התוס' דה"מ לאקשויי ומי שרי להשיאו עצה לגנוב אלא בלאו הכי פריך שפיר ועי"ל דאי הוה מקשה הכי ה"מ לשנויי דא"ל זיל ומכור עצמך וכר"א דאמר אחד זה ואחד זה רבו מוסר לו שפחה כנענית מ\עכ"ל. והשתא קשה דמה מהני ליה אי הוה מוכר עצמו לע"ע אפי' לר"א דרבו מוסר לו שפחה כנענית דהא בקרא כתיב בגפו יצא ואין רבו מוסר לו ש"כ אא"כ היה נשוי תחילה ואם אינו נשוי אין רבו מוסר כו' והוא אסור לישא שפחה ואותו אושפזיכנא לא היה נשוי אי היה ר"ט מקדימו ומה עצה היה יכול ר"ט ליתן לו, וזה ודאי קושיא חזקה, אלא ע"כ דהא דאין רבו מוסר לו ש"כ באינו נשוי תחילה היינו שאין כח לרבו לעשות כן, אבל איסור אין בדבר אם הוא רוצה כיון שיש עליו כבר שם עבד ואין שם עבדות תלוי בנשיאת אשה תחילה, וזו ראייה שאין עליה תשובה לפי ע"ד. ועוד ראיה מהא דאמרי' פ"ק דקידושין (דף כ') אר"נ בר יצחק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ופירש"י רבו מוסר לו בעל כרחו משמע דאם אין לו אין מוסר לו בעל כרחו ברצון יכול למסור לו ואין איסור בדבר. וא"ת יש איסור באין לו א"כ נימא דמ"ש ביש לו דרבו מוסר לו היינו היתרא ומנא לן לומר בעל כרחו אלא דפשיטא שאין איסור אפי' באין לו ולכוונה זו כתב רש"י כאן מגיד כו' כלומר של"ת שאין היתר אלא ביש לו אשה קמ"ל דאין הפסוק מגיד אלא כחו של רבו אימת הוא כנ"ל. ומ"מ יש תימא על רש"י למה לא הזכיר רק אשה ולא בנים כיון דבגמרא איתא בהדיא כך, ועוד קשה על, רש"י דכתב בגפו יבא לשון בכנפו ובגמרא אמרי' שם ת"ר אם בגפו יבא בגופו נכנס בגופו יצא ר"א בן יעקב אומר יחידי נכנס יתידי יצא א"ר נחמן ב"י ה"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לוו, ופירש"י דגם ראב"י מפרש בגפו לשון בגופו אלא שדורשו בענין אחר, וא"כ למה פירש"י כאן בגפו לשון בכנפו דהיינו בגדו. ונראה דהני תרי קושיות חדא מיתרצא בחברתה דיש כאן חילוק בין ר' אליעזר ב"י לתרגום דלראב"י דאמר יחידי נכנס ע"כ לומר דהצריכה תורה שיהא לו אשה ובנים דאשה עכ"פ בעינן שהרי כתוב אחריו אם בעל אשה הוא ממילא ברישא לא היה לו אשה, אלא דאפי' יש לו אשה ואין לו בנים ג"כ נקרא יחידי שהרי נקרא ערירי בכ"מ. וא"כ ה"ק קרא כל