דברי דוד טורי זהב חלק א קלא

להפרישם, ומש"ה הורה ר' פדת הלכה למעשה דלידברו טליא וטליתא התם כו' ומתני' דקטן שבא לכבות אין שומעין לו אוקמינן לה בעושה על דעת אביו דוקא עכ"ל. וראיתי בס' צדה לדרך שכתב על הרא"ם בזה דרש"י ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מדאמרינן ביבמות בפרק חרש דר' יוחנן מספקא ליה והביא ראיה מדברי הרא"ש ריש פ"ק דשבת שכתב וז"ל, וקשה דהיכי קאמר פטור ומותר כו' דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו עכ"ל וע"כ סיים בעל הספר הנ"ל שמ"ש הרא"ם כאן הוא כשגגה היוצאת מלפני השליט. ואני אומר דבעל הספר ההוא שוייה לנפשיה מזיד ולא שגגה שעשה שלא כדת להעתיק דברי הרא"ש, ריש פרק קמא דשבת ודילג מה שכתב הרא"ש בזה הלשון דמכל מקום איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו ע"כ הרי דאאיסור דרבנן קאמר התם כן, וכן מוכח מרש"י עצמו בפרק שמיני גבי שרצים דכתיב לא יאכל לחייב את המאכיל לקטנים כו', משמע אבל אם אוכלין מעצמם אין מצווין להפרישו, וכ"כ רמב"ן ר"פ אמור במ"ש רש"י להזהיר הגדולים על הקטנים דהיינו שלא לטמאם בידים כו', וכן בהרבה מצות בדם ושרצים וטומאה כו', אלא פשוט דמן התורה אין מצווים להפרישו כשעושה מעצמו, ור' יוחנן דמספקא ליה אין להביא ראיה ממנו לומר בפשיטות דב"ד מצווין להפרישו שזה ליכא למ"ד, ועוד הקשה בספר הנ"ל על הרא"ם דב"ד אינן מצווין להפרישו אבל אביו מחוייב לגעור בו, ומביא ראיה מרמב"ם שכ"כ. גם זה אינו כלום שלא כתב רמב"ם כן אלא מדרך המוסר מטעם חנוך לנער על פי דרכו, אבל ודאי מן התורה אין שום חיוב על אביו יותר מב"ד, ואפילו מה שעושה הקטן על דעת אביו שממחין ביד האב היינו באיסור תורה דוקא, שכ"כ רמב"ם בפרק כ"ד מה' שבת קטן שעשה בשבת שבות אין ב"ד מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו עכ"ל, הך אם הניחו אביו פירושו שמראה לו דניחא ליה בכך דהיינו מ"ש בגמרא שעושה ע"ד אביו דב"ד מצווין על האב להפרישו היינו בשל תורה דוקא, אבל מדרבנן אין ב"ד ממחין ביד האב ובספר הנ"ל לא הבין מ"ש רמב"ם הניחו אביו כמו שזכרתי, וע"כ טעה להביא ראיה משם דאפי' עשה מעצמו חייב ב"ד למחות לאביו שיפרישנו ואינו כן, ודברי הרא"ם פשוטים ואמיתים

ברך ויקדשהו כו' לכפלו בששי לחם משנה. אין הפירוש שירד ביום הששי כפל ממה שירד ביום אחר דהא בכל יום היה נשאר הרבה כדפירש"י לעיל בפסוק וחם השמש ונמס, אלא על המדידה מה שלקטו קאי, דבשאר ימים לא היה חילוק בין לוקט הרבה למעט דבמדידה היה לכל אחד כפי צרכו, ובששי היה במדידה כפל אע"פ שהלקיטה היתה בשוה, תדע לך דהא בששי הראשון לא ידעו מהכפל ומסתמא לקטו כשאר ימים ואפילו הכי היה כפל. ודברי הרא"ם כאן אינם מובנים שכתב לכפלו, בששי ללקוט בו לחם בעד יומו ומחרתו ולא יבאש ובשאר הימים אם ילקטו יותר מעומר יבאש ע"כ. וזה פשוט שהלקיטה היתה שוה

(יב) למען יאריכון כו', ואם לאו יקצרון. הרא"ם דחק עצמו מאוד לפרש מה הוצרך רש"י לזה. ובג"א פירש דלעיל אמר על וידבר אלהים שהוא דיין להפרע על העובר על עשרת הדברות, והא מצות כבוד אין בו עונש רק שאם יקיים מצות כבוד יהיה לו שכר, ועל זה תירץ שדרך נוטריקון מרומז העונש, וקשה על זה דא"כ אינו צריך לנוטריקון דכבר שמענו שבכל עשרת הדברות הוא דיין להפרע. ונראה לי דקשה לשון למען יאריכון משמע שאתה תכבדה בשביל כוונה זו, וזה אינו דהו"ל מקיים מצוה על מנת לקבל פרס, ע"כ תירץ דאין הכוונה בהאי למען אלא להשמיענו העונש ח"ו אם לא יקיים

(יג) לא תנאף כו', שנאמר מות יומת הנואף והנואפת. בזה לא משמע דדוקא משמע באשת איש מיירי, אלא ע"כ מדכתיב רישא דקרא ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת כו' וקשה דהוה ליה לאתויי רישא דקרא דכתיב בהדיא אשת איש, ונראה, דאי מהתם הו"א אדרבה מדאמר אשר ינאף אשת איש משמע דיש עוד ניאופים אלא דבניאוף הזה מיירי האי קרא דחייב מיתה, ע"כ מביא מסוף הפסוק הנואף והנואפת ולא קאמר האיש והאשה כמו שהתחיל לומר ואיש כו' אלא ללמדך שזהו הקרוי נואף דוקא, ע"כ אמר הנואף בה"א הידיעה שזהו הנואף המיוחד שעליו כתוב לא תנאף. אך קשה דאמאי לא הוכיח דמיירי בא"א דאי בפנויה ע"כ לא הוה ענוש מיתה דלא מצינו בפנויה מיתה, ואם כן ודאי מיירי בא"א דהא ע"כ בחיוב מיתה הכתוב דבר כאן כמ"ש רש"י בלא תגנוב מכח זה מכח לא תרצח, ויש לומר דבשלמא בלא תגנוב דכתיב עוד לא תגנובו וע"כ קאי אחד אממון ואחד על נפשות בזה אמרינן דטפי מסתבר דהך דהכא קאי אנפשות מכח דבר הלמד מענינו מן לא. תרצח, אבל בלא תנאף הו"א שפיר דמיירי אף בפנויה, והיינו כל אחד לפי ענינו דבפנויה בלאו ובא"א במיתה, כמו בלא תענה דמיירי בין בעדות ממון בין בעדות נפשות כ"א לפי ענשו אם הוזם קמ"ל

(טו) וכל העם רואים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא. קשה הא לעיל בפסוק