דברי דוד טורי זהב חלק א קל

אלהים אחרים כו', שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. יש מקשה הא כתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וכן אין כמוך באלהים והרבה כן. ולא הבין דברי רש"י כאן דעיקר הגנאי הוא מכח מאמר אחרים דלשון אחרים משמע דיש לו ח"ו דמיון לו כמו שתמצא בגמרא אחרים אומרים דאותן אחרים אם גם כן גדולים כמו הת"ק אלא שהם אנשים אחרים ואף שתאמר שאינם במעלה כמו הת"ק עכ"פ יש להם דמיון להת"ק, וזהו גנאי כאן כלפי מעלה

(דבר חדוש) (ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגו' את אשר ישא שמו לשוא. נראה דנתכוין ע"ד הגמ' פ' השולח (דף ל"ה) מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה הניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר הבי לי דינרי אמרה יהנה סם המות באחד מבניה אם נהניתי מדינרך כלום מת אחד מבניה אמרו חכמים מה מי שנשבע בשמו באמת כך הנשבע לשקר עאכ"ו, הרי שאע"פ שלא נשבעה האשה בשם שמים אלא בחיי בנה הוה עונש כמו שנשבע בשם הקב"ה, ודבר פשוט הוא שעכ"פ אין חמור כ"כ כמו מי שנשבע בשם שמים, ע"כ אמר לא תשא שם ה' לשוא, כי יש רבותא בזה אשר לא ינקה ה' אפי' מי שנושא שמו של עצמו לשוא ואינו מזכיר שם שמים, אע"פ שאין העונש גדול כל כך מ"מ לא ינקה הוא ומזה תלמוד עונש מי שנושא שם שמים לשוא

לשוא כו' לחנם להבל כו' בפ' שבועות שתים בתרא (דף כ"ה) איזה היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב כו' ובפ"ק דתמורה (דף ג') איתא אשכחן שבועת שוא דמלקין אותו שנאמר כי לא ינקה ה' הא ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו שבועת שקר כגון שאכלתי ולא אכל מנלן ר' יוחנן אומר לשוא, לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דלוקה. אבל התרגום משמע ליה דלא ס"ל האי אם אינו ענין דהוא מתרץ הכפל חד למגנא וחד לשיקרא. ורש"י תופס כתרגום ומש"ה כתב תחילה חנם והוסיף להבל משום דחנם משמע דבממון תליא מלתא דכל שאין ריוח ממון שבועת חנם הוא אע"פ שיש בו צורך אחר כגון שצריך להתנצל בפני חבירו ונשבע לאמיתות הדבר, מש"ה כתב רש"י להבל כלומר דהאי למגנא שפירושו חנם היינו להבל בעלמא שאין בו צורך כלל וא"כ נשאר שוא השני לפשוטו לשנות הידוע ושקר אינו בכלל שוא שהוא בכלל אבל יש לו לאו מיוחד לא תשבעו בשמי לשקר ואמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ) דלשוא ולשקר בדבור אחד נאמרו לענין מלקות דהיינו דין מלקות שנאמר בשבועת שוא אז נאמר גם כן שבועת שקר, ואע"פ ששבועת שקר אינה מוזכרת בדברות אחרונות אלא במשנה תורה, מ"מ גם בזה יש הוכחה מדלא הוזכר לענין מלקות תחלה רק בשוא ממילא צ"ל כן גם בשקר דאל"כ הוה צווי חדש מה שלא נזכר בראשונות וכמו שנזכיר בסמוך אחר זה

(ח) זכור, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. כתב הרמב"ן ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו, והכוונה כי זכר כל מצות עשה שנזכור יום השבת לקדשו, ושמור מצות ל"ת שכל השמר הוא לאו שלא יחללוהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם מעשה לל"ת, אבל אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה בחסרון וא"ו או הוסיף על שלשים כו' אין בכך כלום עכ"ל והרא"ם הקשה דהשמר דעשה הוא עשה כדאיתא בפ' בתרא דיומא (דף פ"א) ואע"פ שפירושו שלא נחללנו מ"מ הוא בצורת עשה, ועוד שאין ראוי לפרש שמור את יום השבת לקדשו רק כמו לקדשו דגבי זכור דכמו דגבי זכור קאי על קריאת הקדוש ה"נ דשמור ולא הרגשתי בקושיות אלו, דאני מפרש דברי הרמב"ן בדרך זה דבכל השינויים שיש בהם ביאור אחד עם מה שכתוב בדברות ראשונות אין לנו קושיא כלל דע"י השינויים אנו מבינים מה שנאמר בראשונות, אבל מה שאינו בכלל אלא תוספת ולא נרמז בראשונות וכל זמן שלא היו האחרונות לא ידעו מזה ודאי קשה, וצ"ל בדבור אחד נאמרו דלא תקשה מה היה באותן הימים קודם שנכתב השינוי, ומה שהקשה הרא"ם דהשמר דעשה הוא עשה לית כאן קושיא דס"ס עכ"פ צווי אחר הוא ולא נכלל בדבור זכור, דודאי לענין עונש אין דבור שמור בכלל עונש דל"ת אלא בעונש דעשה. אבל מ"מ זכור הוא לענין זכירה קדושת שבת ושמור הוא לענין שמירה ממלאכה

תהא מזמינו לשבת הרמב"ן הקשה דזה כשמאי ודלא כהלל דאמר ברוך ה' יום יום (ביצה טז) ותירץ הרא"ם דלא פליג הילל אלא במידי דשכיח כגון מאכלים, אבל מידי אחרינא דלא שכיח למזבן כגון כלים מודה לשמאי, ונכון הוא שכן משמע הלשון שזכר רש"י שאם נזדמן לך חפץ יפה משמע בהזדמנות לא במצוי

(כ) ועשית כל מלאכתך, כשתבא שבת יהא בעיניך כו' דאל"כ קשה וכי אפשר לבשר ודם לעשות מלאכתו בששה ימים אלא ה"ק שבות כאילו מלאכתך עשויה כ"ה

במכילתא

(י) אתה ובנך וגו', וזהו ששנינו קטן כו' כתב הרא"ם לא ר"ל לאפרושינהו דהא בפ' חרש (דף קי"ד) משמע דאין הגדולים מוזהרים. על הקטנים אלא דלא נימטי להו בידים, אבל אם עושים מעצמם אין ב"ד מצווים