דברי דוד טורי זהב חלק א קכ

שיצא אהרן נדב ואביהוא ג"כ לקראת יתרו וכדדייקינן ג"כ אצל ויצא יעקב מבאר שבע ג"כ כנ"ל, ומוכח כן מלשון של רש"י דאיירי מזה ההוכחה הנ"ל, חדא מדלא מפיק ומציין בקרא אלא הני שתי תיבות ויצא משה ולא מציין וגו' אלא ע"כ דקשיא ליה קושיא בשתי תיבות הנ"ל. ועוד מדקאמר אצל אהרן נדב ואביהוא לשון כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא זהו לישנא דודאית שבודאי יצא אהרן גו', ואצל כל ישראל אמר ומי ראה אלו יוצאין ולא יצא ותליא בסברא ולא אמר כלישנא דלעיל לשון כיון כמו אצל אהרן נדב ואביהוא אלא ע"כ כנ"ל (שמעתי): וישתחו וישק לו כו', מי שקרוי איש. הרא"ם הקשה היאך יליף השתחויה משאלה דבשאלה כתיב איש לרעהו ושם שאלו שניהם זא"ז משא"כ בנשיקה שלא נשק אלא אחד מהם את השני ושם לא כתיב איש. והאריך לתרץ זה ולעד"נ דה"ק דמצינו בכאן שתי פעולות שיש להסתפק בהם. דבנשיקה הספק מי הנושק, ובשאלה הספק מי התחיל תחילה לשאול דודאי שניהם לא שאלו בפעם אחת וא"כ הספק מי המתחיל ודבר זה ביאר הכתוב שאמר וישק לו וישאלו על שניהם אמר איש לרעהו דהיינו משה היה הנושק והמתחיל לשאול וכן אמר במכילתא שמשה התחיל לשאול. וטעם הנשיקה שלא נשק גם יתרו למשה כמו בשאלה, נראה דשאני נשוקה דענינה לדבק רוחא דהנישוק ברוחא דנישק,, וזה פשוט בכמה מקומות, מש"ה יש תועלת בהתדבקות רוחא דיתרו למשה שיתדבק בקדושה משא"כ להיפך, אבל בשאלת שלום אין לנו נ"מ מי התחיל לשאול

זה משה במכילתא יליף לה דכתיב והאיש משה ענו מאד ואע"ג דגם גבי יתרו כתיב ויואל משה לשבת את האיש, ל"ק דשם גבי משה כתיב משה, ג"כ משא"כ גבי יתרו

(ט) על כל הטוב וכו' טובת המן והבאר והתורה. לעיל בפסוק את כל אשר עשה לא חשב התורה אלא עמלק. לפי שיש פלוגתא אם יתרו בא קודם מתן תורה או אחר מ"ת, ורש"י רוצה לפרש אליבא דכ"ע מש"ה לא רצה להזכיר לעיל ששמע יתרו מ"ת ובא ונתגייר, דזה אינו למ"ד דבא קודם מ"ת. אבל גבי ויחד יתרו א"ש אפילו למ"ד קודם מ"ת בא דמ"מ השמחה של יתרו היתה לפי הזמן בכל מה שהיה בפניו דקודם מ"ת היתה השמחה מחמת ירידת המן ובאר, ואחר מ"ת היתה השמחה מחמת מ"ת. משא"כ בשמע ונתגייר א"א אלא בפעם אחת והא דלא זכר כאן רש"י עמלק משום דאין שייכות שמחה שלו אלא במה שהיה לישראל בימיו כגון מן ובאר ומ"ת והיה הוא ג"כ נהנה מזה, משא"כ גבי עמלק דמאי דהוה לפני ביאתו הוה ובמה שמח הוא (כנ"ל נכון בזה): הרי עד עכשיו לא היה עבד כו'. הא דכתב רש"י זה כאן ולא לעיל גבי כי הוציא ה' כו' דהוזכר גם שם מעלת יציאת מצרים. משום דק"ל השינוי דכאן זכר מיד מצרים ולעיל לא זכר רק ישראל ממצרים. ע"כ פירש דכאן כוונת הפסוק לענין שהיו ביד מצרים וא"א לברוח משא"כ לעיל לא נתכוין לזאת הרבותא אלא לענין ההצלה מעבדות שנעשו חפשים

(יד) עתה ידעתי, מכירו הייתי לשעבר. כתב הרא"ם אינו ר"ל שההכרה, עכשיו היא יותר ממה שהיתה לשעבר, דהא אין מובן מהפסוק אלא שעכשיו הכירו בלבד, אלא ה"פ מדאמר עתה ידעתי כי גדול מכלל דהכירו לשעבר, דאל"כ הול"ל עתה ידעתי את ה' וכי הוא גדול. אלא ע"כ שהיה מכירו לשעבר אבל לא היה מכיר גודל פעולתו על פעולות כל אלוהות, וה"ק מכירו הייתי לשעבר אבל עכשיו אני מכיר בענין יותר גודל פעולות מכל אלהות ובחנם טרח בזה הרא"ם, כי ודאי האי יותר קאי על ההכרה שעיקר ההכרה שיש לאדם בהקב"ה הוא מצד פעולותיו והשגחותיו, ע"כ אמר כבר ידעתי את ה' ב"ה מצד פעולותיו, אלא שעכשיו אני מכירו ביותר מצד פעולותיו

מכל אלהים, מלמד שלא הניח ע"ז כו'. ואע"פ: שגם דוד אמר כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים, התם באמת הכוונה על שתי הכרות כמפורש בפסוק, כי גדול ה' זו היא הכרה אחת, והשנית ואדונינו מכל אלהים, אבל כאן לא כתיב כי גדול כו' משמע דבהכרה אחת מיירי וצ"ל מסברא שהיתה כבר הכרה אחרת, כי א"א לומר מעלה בהכרה גדולה אם לא שהיתה תחילה הכרה פחותה ממנה, ונמצא שכאן וגבי דוד הכוונה אחת שיש שתי הכרות אלא לענין ההכרה השנייה יש חילוק דגבי דוד מפורש שם תחילה כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, דהיינו שהוא יתברך כל העמים הם תחת ממשלתו אלא שחלק להם אלהות דהיינו מלאכים שלכל אומה יש מלאך ונקרא אלהים אלא שלישראל אין מלאך להנהיגם אלא הם תמיד תחת ידו עצמו ב"ה וזה פשוט, ע"כ אמר ישראל לסגולתו נמצא דעל זה אמר כי גדול ה' היינו על כל העמים אלא ואדונינו ר"ל שהוא עצמו יתברך הוא אדונינו לא ע"י מלאך, וזהו מעלה מכל אלהים ר"ל משאר כל האומות שהם תחת אלהים היינו המלאכים. אבל כאן גבי יתרו לא שייך לפרש כן שיש חילוק בין מעלת ישראל לשאר עמים שלא זכר מזה כלום. והרא"ם פירש שיש חילוק דגבי דוד הכירו מצד מופתים, אבל ביתרו ההכרה מצד שתפש בכל ע"ז ובמה שזכרתי נתיישב היטב בס"ד

אשר זדו כו', לשון ויזד יעקב נזיד. פירוש