דברי דוד טורי זהב חלק א קיט

אבל יש לפרש יותר נכון דמצינו בפ"ק דב"ב (דף י"ב) על פסוק ונביא לבב חכמה דגדולה חכמה מנבואה כיון שנבואה נתלה בחכמה ובודאי קטן נתלה בגדול, ה"נ כן הוא דלעיל כתיב שם משה קודם חותנו משמע שמשה נתלה בחותנו הרי חותנו יותר מכובד אבל כאן כתיב יתרו תחילה ואח"כ משה משמע שמשה מכובד יותר שהרי נתלה בו מה שהוזכר קודם לו

את כל אשר עשה כו' ובבאר ועמלק. כאן לא הזכירו מלחמת עמלק כדלעיל מטעם שזכרתי לעיל דכאן לא מזכיר אלא ההצלה של ישראל מן עמלק בדרך נס ותפלת משה שזהו טובתן של ישראל משא"כ לעיל דלא מיירי מטובה רק מחידוש והיינו המלחמה שהביא הוא יתברך עליהם להראות מופתיו

כי הוציא ה' וגו', זו גדולה מכולם. באמת אין ביאת יתרו משום דשמע דבר זה שהוא גדולה ביותר דא"כ היה לו לבוא מיד אחר היציאה ממצרים, אלא דכבר זכרתי שהכתוב בא כאן לעשות פרט על הכלל, דכל אשר עשה, על זה קשה למה עשה דוקא מזה פרט,. ותירץ שהיא גדולה מן הכל. וטעם לגדולה זאת מכל שאר דברים שנעשו לפי שביציאת מצרים היה שידוד מערכת שלהם וזו היא שקשה בעיני הקב"ה וצריך זכות גדול לזה. ודבר זה מצינו בפסוק (מ"ב ג') ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, הרי שנס שעשה הקב"ה שם לישראל היה נקל לגבי נתינת מואב בידם שהיה צריך לשדד מערכת של מואב

(ד) ויצילני מחרב פרעה כו' נעשה צוארו כו'. נראה שזה נלמד ממ"ש מחרב פרעה ולא אמר מיד פרעה כמו שמצינו ומיד שאול, ובמכילתא אמרו בשם ר' יהודה שכפתוהו והניחו הסייף על צוארו וירד מלאך ונדמה למשה ותפסו המלאך, והניחו למשה ולולא המלאך היה הורגו. נראה שזה נלמד, ממ"ש בפרשת שמות מי שם פה כו' הלא אנכי ה', ופירש"י שם דקאי על הצלת משה שנעשו כחרשים כו' ומדסיים שם הלא אנכי ה' משמע שהיתה עוד הצלה אחרת שם שלא על ידי ה' עצמו ב"ה אלא ע"י מלאך שנדמה למשה וענין צורך לכל אלו שהקב"ה אינו עושה נס שימשך זמן ארוך אלא לפי שעה ודבר זה מבואר גבי יהושע כשעמדה לו חמה נאמר (יהושע י') ולא אץ לבוא כיום תמים ולא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש. דקשה לכאורה הלא נעשו נסים גדולים מזה כגון יציאת מצרים וקריעת ים סוף. אלא נראה שהרבותא היא שנמשך זמן ארוך הנס ההוא. מש"ה היה צריך בהצלת משה נסים הרבה דהיינו תחילה נעשה צוארו כשיש, אחר שכלה הנס הזה נעשה נס באותו מעמד שברח לעיני פרעה ועבדיו והבריחה היתה שתפשו למלאך במקומו, וכשכלה זמן נס ההוא היה מן האפשר לפרעה להתאמץ בהריגתו ולרדוף אחריו בכל המקומות, משום הכי נקט רש"י שם שנעשה פרעה אילם שלא נתאמץ בהריגתך כו', משמע דלא התאמץ בזה להרבות ציוויים, אבל מכל מקום פעם אחת היה מצוה להורגו והיו עבדיו חרשים ולא שמעו כלל אפילו אותו פעם, וע"י הבריחה נגמרה ההצלה. כנ"ל בדברים אלו, והרא"ם עשה בכאן אגדות חלוקות והנלע"ד כתבתי שאין כאן מחלוקת כלל

(ו) ויאמר אל משה, על ידי שליח, הרמב"ן הקשה היאך יאמר השליח אני חותנך כו' אלא ששלח לו דברים אלו בכתב כו', ואע"ג דכבר כתיב ויבא אל משה נ"ל דהאי אל משה פירושו לגבולו של משה. ונראה לתרץ פירש"י שהשליח אמר למשה זה הלשון אמר יתרו אני חותנך כו', והיה צריך לזה כי כבר פירש"י דכאן תלה הכבוד במשה כמ"ש יתרו חותן משה והטעם שאילו לא היה חותנו לא היה עולה על לבו ליקח לו כבוד זה לבוא אל משה כמו שזכרתי לעיל ע"כ התנצל כאן ע"י השליח שאני חותנך כו' ע"כ באתי אליך

אני חותנך וגו', אם אין אתה יוצא בגיני כו', פירש הרא"ם דאל"כ היה לו לומר אני ואשתך ושני בניה באים אליך, ואע"ג דעדיין קשה מנ"ל לפרש אם אין אתה יוצא בגין אשתך כו', י"ל מדהא דרשה הא נמי לדרשה כמו דאמרי' גבי רך וטוב בפ' הפועלים (פ"ו). ולי נראה דא"צ לכך לומר מדהא לדרשה כו' דיש כאן הוכחה מלשון עמה שהוא מיותר אלא דודאי אין שייך לומר דיצא בשביל הבנים דאין זה דרך האב אלא הכל קאי על אשתך, פירוש דתחילה אמר צא בגין אשתך מצד עצמה ואם אין אתה יוצא בשבילה לחוד צא בגינה מצד בניה שהם עמה, וזה אין סברא לומר דלא אמר אלא אם לאו בגיני צא בגין אשתך ובניה עמה, דודאי ראוי היה לומר תחילה בשביל אשתך לחוד

(ז) ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא ומי הוא שראה אלו יוצאין ולא יצא, קשה אין זה אלא דברי נביאות ברש"י דמנא ליה שיצא אהרן נדב ואביהוא בשלמא כל ישראל שיצאו מוכח מכח סברא כיון שיצא משה כו' אבל אהרן כו' מנא ליה דמצינו בכמה מקומות דכתיב הוא אהרן ומשה ופעמים כתיב הוא משה ואהרן וילפינן מיניה ששקולים היו משה ואהרן, א"כ, י"ל שלא הלך אהרן לקראת יתרו חותן משה. אלא י"ל דהוכחת רש"י היא כן מדכתיב כאן ויצא משה לקראת חותנו וגו' הוה ליה לומר וילך משה אלא, ע"כ דלהכי נאמר ויצא משה להודיענו שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, על זה קשה הא נשתייר שם אהרן נדב ואביהוא שהיו ג"כ צדיקים, אלא ע"כ מוכח