דברי דוד טורי זהב חלק א קטז

בערב טפי מבשחרית. ג' שינוי לשון דבשחרית אמרו אם נצא ובערב מהו לצאת. ד' דודאי כשאמר דין מן בשבת אמר להם הפסוק והכינו את אשר יביאו דהיינו הכנה ליום השבת דמשמע שבשבת והיה הכל מוכן. ה' למה לא השיב בשאלה דשחרית כמו שהשיב בערב דלכאורה שאלה אחת היא. ונ"ל לפרש בדרך זה, דהם הבינו מ"ש משה שבתון שבת קודש רצונו שיוסיפו בתענוגי יום השבת שיאכלו, כל מיני מאכל אפוי ובשול, ע"ד שמצינו בעזרא שאמר אכלו משמנים ושתו וגו' כי קדוש היום לאדונינו, וזהו המכוון במאמר והכינו את אשר יביאו שצריך הכנה כי חול מכין לשבת, וע"כ צריך לאפות ביום הששי לצורך מחר שלא יחסר מחר שום דבר, וע"כ בא עומר יתר להכין לשבת במאי דאסור למיעבד בשבת, אבל מה שאפשר למיעבד בשבת ילקטו למחר בשבת ויעשו בשבת כי איסור הוצאה מרשות לרשות לא נאמר להם עדיין עד שאמר אחר כך אל יצא. ודבר זה היה משמע להם מדאמר ואת העודף הניחו לכם כו' משמע דלא נשאר לשבת כי אם מה שנשאר מהאפיה ובישול, וא"כ צריך עדיין למחר ללקוט מחדש, וע"כ באו ראשונה בשחרית ואמרו אם נצא או לא נצא, פירוש כיון שאמרת לנו מצות כבוד שבת, א"כ חיוב. עלינו לצאת וללקוט כדי שיהיה לנו ריוח באכילת היום, השיב להם את שבידכם תאכלו, כלומר אין לכם צווי על זה אפי' לפירוש שלכם שאמירת שבת קודש קאי על אכילת שבת מ"מ די לכם במה שנאפה ונתבשל ובמה שנשאר דהיינו העודף ודי בזה, עונג שבת בערב דהיינו בסעודת מנחה לאחר שחרית שאלו מהו לצאת, אם יש איסור ביציאה שלנו לילך לראות אם יש מן בשדה, ולא שאלו זה בשחרית דאף אם יש היתר בזה אסור להם לבטל, סעודת שחרית בזמנה אלא דאחר זמן זה, שאלו זה, והשיב להם הפירוש האמיתי שיש איסור לצאת. וזהו שבת קודש שאמרתי היינו שלא ירד המן כלל בו וכיון ששמעו שאין מן באותו יום התחילו לדאוג שמא פסק לגמרי, ועל זה השיב כמו שפירש"י, ובזה הכל ניחא

(כו) וביום השביעי שבת כו' אלא לרבות יום הכפורים. מזה יש סיוע למה שפירשתי במה שהשיב משה בשאלה דשאלו בערב דאיסור יש וע"ז מורה מאמר שבת קודש דקאי על איסור שבת, וע"כ קשה כאן למה הוצרך כאן שנית להזהיר על איסור שבת אלא דמרבה יוה"כ ושאר יו"ט, ואע"ג דיוה"כ אין שייך בו ירידת מן דהא אסור באכילה, דמ"מ צריך לאכילת מוצאי יוה"כ

(כט) ראו, בעיניכם כי כו' שהרי נס נעשה כו' הא דהוצרך כאן לראיה על ששבת הוא אזהרה מן הקב"ה יותר משאר מצות, הוא מצד שלא אמר משה המצוה הזאת בזמנה שהיה לו לומר אותה. והמפרשים הקשו למה לא הביא ראיה מן מה שלא ירד המן בשבת שזה מורה טפי על קדושתו ממה שהיה כפל בששי והאריכו בזה ולדידי לק"מ דמשה היה רוצה להביא ראיה תיכף ביום השבת, וע"כ לא הביא ממה שלא ירד בשבת דשמא יפסק לגמרי כמו שחשבו ישראל באמת על זה כמו שהביא רש"י לעיל בסמוך, ע"כ הוכרח להביא ראיה ממה שהיה כפל בששי

שבו איש תחתיו, מכאן סמכו חכמים כו' דאמרינן פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ח) מאי תחתיו כתחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו והיינו חוץ לתחום דתוך התחום הוא מקומו

אל יצא וכו', שאין תחומין אלא מדברי סופרים, פירוש חוץ לאלפים אבל חוץ לי"ב מיל פליגי (ע' רי"ף עירובין ספ"ק) אי הוה דאורייתא

(לה) ארבעים שנה כו', שהרי בט"ו באייר כו'. פירוש אחר שנשלם ט"ו באייר, שהרי לעיל פירש"י בט"ז באייר ירד המן וכן בפסיקת המן נפסק אחר סוף ט"ו בניסן שאכלו מעבור הארץ ביום ט"ז בניסן אחר הבאת העומר כמ"ש רש"י אח"כ בסמוך

יז (ח) ויבא עמלק סמך פרשה זו למקרא זה כו. אין דרך רש"י להביא מדרש הסמיכות אלא במקום שלא נכתבו על הסדר, פירש בג"א דקשה כאן למה לא אמר ויצא עמלק כמו ויצא אדום ויצא סיחון אלא ויבא כענין ובא הכלב ונשכו במשל של רש"י. ולי נראה דקשה לרש"י למה אמר וילחם עם ישראל ברפידים והלא כבר נשתנה שם זה דכתיב ויקרא שם המקום מסה, או לפחות לא היה לו להזכיר כלל כאן המקום, ע"כ פירש דדרשינן סמיכות, והכוונה שמשה קרא שם המקום מסה לפי שהיו ישראל מספקים אם יש ה' בקרבם, ובא הכלב עמלק וילחם עמהם וראו שיש ה' בקרבם תמיד ע"כ חזר שם המקום רפידים כבראשונה ובטל שם מסה ובטל הספק שלהם, וזה דבר נכון מאוד

(ט) וצא הלחם, צא מן הענן והלחם בו. צריך ביאור למה הוצרך לדבר זה ולא כפשוטו תו למה פירש תחילה על צא והלחם ועל מחר ואחר כך פירש על אנשים שיודעים לבטל כשפים ואנשים נזכר תחלה בפסוק וגם מה תיקן במה שכתב מחר בשעת מלחמה, מי לא ידע דבשעת מלחמה מיירי ונראה לתרץ כל זה אחר שנקדים דברים אלו, האחת מה שמצינו בביטול כשפים אם להנצל מכישוף שלא יזיקוהו צריך זכיות לזה., וכמו שמצינו בפ"ק דחולין (דף ז) דר' חנינא דנפיש זכותיה וניצול מכישוף, אבל אם ירצה לנצח את המכשף צריך