דברי דוד טורי זהב חלק א קיד

את מצרים, מ"מ היה להם אוצרות כסף וזהב. ונראה שלזה נתכוין האומר שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, כלומר אע"פ שאין דגים נראים בתוכה מ"מ אין לומר שאין בה דגים כלל שהרי המים עמוקים מאד וא"א לעמוד, על כולם

(כד) וילונו כו', להסב הדבור אל האדם. פירוש ענין תלונה נזכר דרך נפעל אל האדם ולא יאמר לונן שהוא לשון פועל, וכתב הג"א דאל"כ הוה לינקד היו"ד בקמ"ץ, אבל כאן היו"ד בחיר"ק קוא מלשון נפעל כמו יכונו יחדו (משלי כ"ב)

(כה) שם שם לו כו', שבת ופרה אדומה ודינין. זה יליף מדכתיב חוק ומשפט, חוק זה פרה דאין בה טעם, ושבת נראה דהוי חוק מדאסרינן לאבות מלאכות דוקא,, מחמת שהיו במשכן, ואי בטירחא תליא מילתא היה לאסור דברים במטלטלין מאי דהוא טירחא יתירה, כגון קוצץ עצים תלושים דאין חייב עליהם מן התורה אלא דגזירת הכתוב הוא ומשפט היינו דינים. אלא דקשה דבמכילתא לא חשיב פרה, רק כבוד אב ואם, ובפרק ד' מיתות (דף נ"ו) חשיב עשר מצות קבלו במרה, שבע מצות בני נח, ושבת, וכיבוד אב, ודינין. ורש"י עצמו חשיב בפרשת ואתחנן בפסוק כאשר צוך אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט, וכאן לא חשיב כבוד אב. ונראה דבפשט הפסוק של חוק ומשפט אין נרמז כבוד אב, אלא מדכתיב כאשר צוך בכבוד אב ילפינן שגם כבוד, אב נאמר שם. וכאן לא בא רש"י לפרש אלא קרא דכאן, אבל באמת היה גם כבוד אב נלמד מן כאשר צוך, ומש"ה כתב רש"י במשפטים בפסוק ויבא משה ויספר כו' ואת כל המשפטים שבע מצות בני נח ושבת וכבוד אב ופרה ודינין אך צ"ע מהיכן למד רש"י דפרה אדומה, נאמר במרה, דאינו בגמרא ומכילתא ואם אמרה מסברא דנפשיה היה לו לומר גם כלאים וחזיר דנקט בתר הכי. והקשה הרא"ם ממאי דאמרינן בפ' כל, כתבי (דף קי"ח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה כו' שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק והלא אותה שבת שיצאו ללקוט לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבאו כו' בחמשה עשר יום לחודש. ואיתא בפ' ר"ע (פ"ז) אותו יום שבת היה ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ביום הששי לקטו לחם משנה כו' ביום השביעי יצאו ללקוט משמע ששבת שלישית אחר מרה היתה וצ"ע עכ"ל. הך שבת שלישית ר"ל שבוע שלישית דבמרה נצטוו על השבת ואח"כ באו לאילים והיה שבת יום ט"ו, ואח"כ ירד המן ביום ט"ז דהיינו יום ראשון ואח"כ בשבת יצאו ללקוט. ונראה לתרץ דשבת ראשונה דקאמר לאו ראשונה לאזהרת שבת בכלל קאמר אלא ראשונה למצה שנצטוו עליה בפרט דהיינו שביום השבת לא יצאו ללקוט המן כדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ממילא לא יהיה היתר לצאת וללקוט כמו שפירש"י על למען אנסנו דהיינו שלא יצאו ללקוט, אלא דאח"כ נתוסף אזהרה דלא יצא איש, ממקומו ביום השביעי, וכבר ידעו גם כן איסור שבת אלא דאיסור הלקיטה לא קיימו אפילו פעם אחת

ושם נסהו, לעם וראה קשי ערפו כו'. הרא"ם הקשה אמאי לא פירש ושם נסהו על המצות שנתן להם לנסותן אם יקבלום בשמחה ולק"מ דאם כן היה לו לומר שם שם לו חוק ומשפט ונסהו, ושם ל"ל, אלא ע"כ דהנסיון הוא מילתא אחריתי לבד מן החוק והמשפט

(כו) לא אשים עליך, ואם אשים הרי הוא כאילו לא הושמה כי אני ה' רופאך. קשה הא עכ"פ יש צער כל זמן שלא נרפא ואילו לא הושמה אין צער כלל. ותו מאי נתינת, טעם במה שהקדוש ברוך הוא הוא הרופא טפי מרופא הדיוט. ונראה דהכי פירושו דאם הרפואה על ידי בשר ודם עכ"פ נשאר רושם שהכל רואין שהיתה שם מכה כדאיתא בפרק המדיר (דף. ע"ה) נשכה כלב ונעשה מקומה צלקת, ואמר כאן כל המחלה אשר שמתי במצרים נכרת העשיה לעולם גם אחר הרפואה משא"כ בישראל אפי' אם אשלח לפעמים מכה למרק עבירות לא מיקרי שימה, דאחר הרפואה לא יהיה רושם ניכר כי אני ה' רופאך

טז (א) בחמשה עשר יום כו', ששים ואחת סעודות. פירוש דבערב ט"ו בניסן אכלו במצרים, ובשחרית של ט"ו בניסן יצאו ובצק עמהם ואכלו ממנו עד לעת ערב של ט"ז באייר, ממילא הוה ס"א סעודות ובכל סעודה מאלו היה נשאר להם בצק וסמכו שיהיה להם עוד והיה ברכת ה' עליו. אבל בסעודה שאכלו בסוף יום ט"ו באייר דהיינו ערב ט"ז, אכלו את הכל ולא היה שום דבר שתחול עליו הברכה התרעמו על משה וירד המן בבוקר של ט"ז אייר, ממילא אכלו מבצק שהוציאו ממצרים ס"א סעודות. והרא"ם כתב דרך אחר שלא אכלו כלל בסוף יום ט"ו אייר והאריך בנוסחאות של רש"י וא"צ בהאריכות כי לפי מה שזכרנו הכל ניחא

ויום אחד בשבת היה. ממילא בשבת שלפניו באו למדבר סין וא"ל היאך נסעו חוץ לתחום. דתחומין, דרבנן חוץ מן י"ב מיל דהוה מן התורה כדאיתא (ברי"ף עירובין ספ"ק)

(ג) מי יתן מותנו, שנמות ואינו שם דבר. פירוש דאילו היה שם דבר הוה נ"ו של מותו במקום שלנו כאומר מיחה שלנו, וזה אינו כי אין שייך להם בעת הזאת מיתה אלא דנ"ו של