דברי דוד טורי זהב חלק א קיב

הלמ"ד יתירה דהיה יכול לומ' כל חיל. ומ"ש עוד וכמוה כיסוי בלמ"ד כמו המכסה על הקרב תמהתי מה צריך לראייה ע"ז הלא רש"י עצמו כתב לפני זה וישובו המים כו' ויכסו על מצרים וגם רש"י כאן ס"ל הכי, אלא דהיתור דחקו ואמר ע"ז דתיקון הלשון הוא כן

טו (א) אז ישיר משה, אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר. הרמב"ן הקשה מפסוק יעשו עגל בחורב, כמה ימרוהו במדבר, יהרוג בברד גפנם וכל המזמור. ולא הבנתי הקושיא דדעת רש"י בכ"מ שיש לשון עתיד וא"א לפרשו לשון הוה לפי שאינו רק לפי שעה יש לפרשו על המחשבה שתחילה עלה במחשבה לאותו שעושה הפעולה שרוצה לעשות פעולה ההיא וכן עשאה, גם ביעשו עגל בחורב הוא כן שעלה על דעת אותן הפושעים לעשות כן וכן עשו, ואפילו במקום שאין יו"ד בתחילה כגון תפתח ארץ ותבלע דתן כו' הפירוש הוא כן שהדבר הראוי שיהיה כן היה כן ונתקיים הדבר ההוא

סוס ורוכבו, שניהם קשורים זה בזה. חידש בזה שני דברים, האחד שהיו קשורים. שנית שהמים הגביהו אותם וחזרו וירדו, ומנין לשני דברים אלו. ונראה דהוכיח זה דאל"כ קשה למה אמר רמה בים משמע דהמים קודמים והא באמת אינו כן דהא כתיב וישובו המים ויכסו על הרכב דהיינו שהים, כיסה אותם מלמעלה והם קודמים להמים, אלא דתרווייהו איתנהו מתחילה באו המים מלמעלה והמים הגביהו אותם ביחד וחזרו וירדו למטה ואי לא היו קשורים ביחד מאי נפקותא יש שהסוס בפני עצמו נעשה לו, כן דבבהמה בפני עצמה אין שייך בה עונש אע"כ דהיו קשורים ביחד והעונש להרוכב שנתבזה כ"כ עם הבהמה

(ב) עזי וזמרת וגו' וכן בדברי הימים ב' (י') ובני ישראל היושבים בערי יהודה כו). א דהא פסוק זה נאמר ג"כ במלכים י"ב ואין שינוי רק שבמלכים כתוב לפני זה וילך ישראל ובד"ה כל ישראל ומכח זה השינוי תירץ בג"א דבמלכים יש לפרש שמקצת ישראל שהם עשרה שבטים הלכו לדרכם לבחור להם מלך אחר ובני ישראל דהיינו שבט יהודה והנלוים לו הלכו לדרכם וימלוך עליהם רחבעם וא"כ אין הוכחה מזה. אבל בד"ה שכתוב וילך כל ישראל משמע אף יהודה הלך לדרכו וא"כ הא דכתיב ובני ישראל היושבים בערי יהודה הוא מחובר אל וימלוך והוי"ו נוספת. ואין לי נייח מזה דגם בד"ה יש לחלק כן דמ"ש כל ישראל היינו כל השבטים לבד מיהודה, ותו דרש"י לא מיירי כאן מענין וי"ו נוספת אלא מענין עבר ועתיד דהיינו כיון שמיירי כאן מענין עבר היה לו לומר מלך עליהם בקמ"ץ וממילא לא היה צריך ו"ו ועיקר הקושיא מלשון עבר, ונ"ל דזה פשוט דלא הוקשה לרש"י לשון עבר לחוד דהא בכ"מ אמרינן דהוי"ו שבראש, התיבה מהפך מעתיד לעבר אלא שאין זה שייך אלא בראש הפסוק בענין שאין לו דבוק עם מה שלפניו, אבל במקום שיש לו דבוק אין לומר כן,. ועל זה מביא ראייה מדברי הימים במ"ש וימלוך שהוא דבוק למה שלפניו ובני ישראל היושבים בערי יהודה דאי ממלכים איכא למידחי דשמא שני פסוקים הם דהיינו שנכתב קודם מלכות רחבעם ושאר בני ישראל היושבים בערי יהודה היו יושביה בערי יהודה זהו סוף פסוק, ואח"כ כשהומלך רחבעם כתב פסוק אחר וימלוך עליהם רחבעם ממילא הוה הוי"ו מהפך לעבר כיון שהוא תחילת הפסוק. ע"כ מביא מד"ה שאותו ספר נכתב אחר שנעשו כל המעשים ממילא הוא נכתב בפעם אחת והוא, דבוק לשלפניו ואפ"ה כתיב וימלוך אלא דע"כ אורחיה דקרא הוא

זה אלי כו' מה, שלא ראו נביאים. על הראיה לחוד קאמר אבל לא על השגת הנבואה (כ"כ רבינו בחיי)

אלהי אבי הוא זה. דבלא זה קשה, דהיה, לו לומר אלהי אבי ארוממנהו בלא וי"ו אלא ודאי דתרתי מילי קאמר הפסוק

לא אני תחילת הקדושה נראה דקשה דהו"ל לומר תחילה אלהי אבי ואח"כ זה, אלי ע"כ פירש דתרווייהו קאי על עצמם אלא דתחילה אמר מצד שהוא אלהי ואח"כ מוסיף קדושה שמוחזק לי מאבותי ויש לי חלק גדול בהקב"ה, מש"ה כתב רש"י מוחזקת לי, פירוש שאינו מזכיר מה שהוא אלהי אבי מצד אבי אלא מצדי שתחילה אני מזכיר מצד עצמי שאני עובד אותו ונוסף על זה שהוא לי מצד הירושה. וכן הוא הפירוש בכ"מ שנאמר אלהינו ואלהי אבותינו הוא על החזקה הזו שאנו מוחזקים בהקדושה בשני חלקים

(ד) ומבחר שם דבר נראה כוונתו דל"ת דהמ"ם הוא שימוש דהיינו שהשורש הוא בחר ומבחר פירושו קצת מן הבחיר כמו מבני ישראל או מקצה אחיו. וזה אינו דהא נטבעו כולם לא קצתם, ע"כ פירש דהמ"ם היא מן יסוד התיבה כאילו כתיב ובחיר שלישיו והיינו כל הבחיר וכמו מרכב משכב. והרא"ם וג"א פירשו מה שפירשו ואין צורך לפי ענ"ד

(ה) יכסיומו כו' ודרכו להיות ננקד במלאפום, ופירוש מלאפו"ם מה שאנו קורים חול"ם כמו תבלעמו תביאמו ותטעמו

(ז) תרעץ אויב, תמיד היא רועצת. פירוש דהך תרעץ אינו לשון עתיד אלא לשון הוה שמשמש בלשון עתיד ג"כ כיון

שהוא

(ח) ברוח אפך כו', כמו נאקה בחוטם. ר"פ